שיניים וציפורניים-פרק 3

כשהאימון הסתיים השתניתי והתלבשתי, והתחלתי לשוטט בלי מטרה ביער, בכיוון ההפוך מהבקתות. יד תפסה אותי ומתך אינסטינקט הצלפתי בה וקפצתי לאחור. אנדריה שפשף את זרועו והסתכל עליי בחצי חיוך. "אל תפתיע אותי ככה," סיננתי אליו. הוא משך בכתפיו. המחווה הזאת עצבנה אותי. זה מה שארנו תמיד עשה, וארנו הרגיע אותי. "מצב רוח רע?" הוא שאל. "נחש מה גרם לזה." לחשתי באיבה. פניו הרצינו וניצוץ נואש הבהב בעיניו. "לרה-" הוא לחש. "לא!" קטעתי אותו. "אתה," אמרתי ונעצתי אצבע בחזו. "לא מגיעה לך זכות לדבר איתי! אהבתי אותך! אהבתי אותך ויום אחד קמת והלכת, ועכשיו אתה חוזר ואתה מצפה שאני אעשה מה?!" צעקתי עכשיו. "ארוץ אל זרועותיך? אנשק אותך? לא! אני לא רוצה את זה!" זו לא הייתה האמת לאמיתה. תמיד הבהב בי ניצוץ של משיכה כלפיו. אבל זו היית הנקודה; ניצוץ של *משיכה*. לא אהבה. הבזק של כאב חצה את פניו. "לא *רציתי* ללכת!" הוא גם צעק. "גם אם לא!! גם אם נגד רצונך היו מעבירים אותך לסיביר או משהו?! לא יכולת לומר לי?!" דמעה בוגדנית זלגה על לחיי. לא טרחתי לנגב אותה. ידעתי שאחריה יבואו עוד רבות. להפתעתי גם על לחיו זלגה דמעה. לא הגיע לו את זה. שהוא ירגיש רע בגלל משהו שהוא עשה לי. הרי הוא לא הרגיש כלפי כלום. "את חושבת שלי זה היה קל?! שהרגשתי נפלא בזמן שהייתי רחוק ממך? שחטפו אותי מהמיטה באמצע הלילה בלי אפשרות אפילו להשאיר לך פתק?! את בטח זוכרת, כי הרי היינו באותה מיטה." הטון שלו היה פוגעני. מעדתי לאחור ועוד דמעות נשרו מעיניי. "ואיך אני הרגשתי?!" החזרתי לו בקול כועס ושבור. "איך אתה חושב שאני הרגשתי כשהתעוררתי בבוקר וגיליתי מיטה ריקה?! הרגשתי כמו סטוץ מטופש שהגבר ברח מהחלון!" נשמתי במהירות, בקושי מרגישה את האוויר שנכנס ויצא. "לפעמים גם אני מרגיש ככה. שאת היית סתם סטוץ." הוא סינן דרך שיניים חשוקות. זו הייתה נקודת השבירה שלי. השתניתי לבושה, קורעת את הבגדים המסכנים. שאגתי אל השמיים בכוח, כעס ושיגעון. השאגה המפחידה ביותר ששמעתי. רצתי אל הכיוון ההפוך מהמחנה. גם אם אנדריה השתנה וניסה לדבר איתי, לא שמעתי את זה. המחשבות והרגשות הפראיים שלי חסמו כל תקשורת מוחית אפשרית. גם כשראיתי את גדרות התיל האימתניות שמולי, לא האטתי. חלק ממני רצה להתחשמל ולפרפר שם למוות. נתקלתי בגדר. שאגתי עוד פעם. התנגשתי בה עוד פעם. ועוד פעם. עוד פעם. ועוד פעם. הרגשתי את עורי נחתך ואת גלי החשמל שעברו דרכי. כל גל כזה הוציא מפי עוד שאגה. המשכתי ככה מה שהרגיש בו זמנית נצח וכמה שניות. ואז צנחה עליי הרשת. כל תחכום אנושי נשרף בתוכי. התפתלתי ונשכתי ושרטתי ושאגתי. שאגות נוראיות. שאגות משוגעות. ואז הלם חשמלי חזק עבר בי ורק עוד יללת כאב פרצה מפי לפני שהתעלפתי, צונחת על האדמה הקשה.