שלב3-התחרות של, יוטה.

אני לא בחרתי להיות אחד מהם, זו אחריות גדולה, ואני לא מצפה שתבינו אותה.

הכול החל בבית-הספר קורטנס שבעיר פסיפיק סיטי, העיר המשעממת שלי. עוד יום שיגרתי למדי, הפסקות, שיעורים ואיך לא נשכח את החשוב מכל, ריתוק. צעדתי לכיוון הכיתה, מחכה לנזיפה היומית שלי מפי המורה 'גברת ג'ונסון'. תלמידים רבים התהלכו בדרכם לכיתה, אבל רק אני-בדרך לגהנום. נכנסתי לכיתה והתיישבתי למול השולחן שלי והבטתי בלוח. "טומי!" הנזיפה היומית החלה, "אני מנסה להעביר כאן שיעור היסטוריה ואתה מתפרץ באיחור, בלי שלום, ללא התנצלות, זו פשוט חוצפה!" הכריזה בקול מתנשא. "אבל, אני…!" מחיתי. "בלי לפטפט, טומי." היא ביטאה את השם כאילו היה חיידק מדבק, "חכה לי בחצר, מחכה לנו שיחה מעניינת ביותר." יצאתי לחצר והתיישבתי על אחד מספסלי העץ. למה זה קורה לי? זו הפעם החמישית השבוע, אמא שלי תהרוג אותי כשלא אהיה מוכן-זה בטוח. צרחה חדה פילחה את אוזני, אף אחד מהתלמידים או מהמורות לא יצא מאחת הכיתות כדי לבדוק מה מקור הצרחה. קמתי, הבטתי סביב, אף אחד לא עמד בחצר מלבדי ותלמידה אחת שעמדה בתנוחה לא נוחה במיוחד, משהו נשך לה את הצוואר. "היי!" קראתי, הדמות הסתובבה, היא עטתה סווטשרט שחור כך שלא הצלחתי לראות את פניה בברור. הדמות נעלמה והנערה קרסה על האדמה. היא מתה? לא הייתי בטוח בכך. "איפה אתה, פחדן?!" סיננתי. משב רוח קל פיזר את השיער שלי, הסתובבתי. הוא היה שם. דמות גבוהה, עור חיוור כמוות ושני ניבים ארוכים וחדים מבצבצים מבעד לשפתיה, הם גואלו בדם ובנוזל שחור כהה שלא זיהיתי. הוא הביט בי, זה היה בטוח, לא הצלחתי לראות את עיניו בברור כדי לדעת מה צבען. כאב חד פילח את צווארי והחושך ירד.

"הוא יהיה בסדר, נכון?" אמא רכנה מעלי, מניחה מטלית קרה על מצחי. "אני די בטוח שזו הייתה סוג של חיה טורפת, אולי בז חשב אותו לטעים." אמר קול זר. קמתי, מולי עמדו אמא ואדם זקן בחלוק מעבדה כחול. "מה-מה קרה לי?" מלמלתי. אמא הביטה בי בדאגה. "או חומד, אתה לא זוכר? חיה מסוימת התקיפה אותך ועוד תלמידה מסוימת והרופא הגיע לכאן." אמא השפילה את מבטה. "מה קרה לה? משהו קרה? אמא?!" התנשפתי. רגלי נעשו כבדות וקרסתי על המיטה. "הכול בסדר, אתה צריך מעט מנוחה, זה הכול." אמרה אמא. "ומה עם הילדה?! מה איתה?!" שאלתי. "היא לא שרדה," אמר הרופא ביובש, "צוותים סורקים את בית-הספר שלך בחיפוש אחר הגורם, אנחנו חושבים שזאת הייתה חיה טועה…" "היא לא שרדה?! מה קרה? מי מצא אותי?" אמא הניחה את ידה על מצחי. "מורה טובת לב בשם? מה היה השם שלה? ג'ונסון?" חייכה אמא. ג'ונסון?! לא יתכן שגברת ג'ונסון עשתה זאת בשבילי, זו בטח מישהי אחרת. "את מתכוונת למורה שלי, גברת ג'ונסון? המורה להיסטוריה?!" פלטתי. "כן," אמרה אמא. "בית החולים אמר שאתה זקוק למנוחה ולאוויר צח, תבריא מהר יותר כך." היא יצאה מהחדר ואחריה הרופא, הוא שלח אלי מבט אחד אחרון וסגר אחריו את הדלת. מה נשך אותי? תהיתי. הוא נמצא כאן? בעיר שלנו? בזיכרוני עלתה תמונות הנער. ערפד, הוא נראה כמו ערפד-אף חיה לא נשכה אותי, זה בטוח. פתחתי את המחשב. ערפדים. הקלדתי, ערפדים. אדם ועטלף בקר, משולבים יחד. "עטלף בקר?!" עיקמתי את אפי. מה בדיוק ערפדים עושים? נושכים אנשים ושותים את דמם, לא רואים את השתקפותם במראה ו…היפנוזה, יש בכוחות ערפדים להפנט כל בן אנוש אשר יחפצו. קראתי בליבי. קמתי לעבר מראת הקיר הגדולה למול מיטתי, ההשתקפות לא הופיע, דקה, עוד אחת… אני ערפד! "אני יוצא לנשום אוויר!" צעקתי לאמא. רצתי במורד המדרגות ויצאתי מהבית.

נכנסתי אל תוך היער הקרוב, למזלי העיר מלאה בכאלו. להקה של זאבים עברה במקום, הם השמיעו קולות משונים והקיפו אותי, אני הטרף. חשבתי. חושיי החדשים נכנסו לפעולה, זינקתי על אחד מהם ונעצתי את ניביי בבשרו, הם התארכו כאינסטינקט. הזאב ילל בכאב ושאר הלהקה התחמקה מהמקום, הם רצו הישר לעומק היער והותירו אותי רכון לצד גופת הזאב. "אני מצטער…" לחשתי, ניקיתי את שאריות הדם מפני. פיסת נייר עופפה לה ברוח הקלה לכיווני, היא נחתה על פרוותו הכסופה של הזאב. אם ברצונך לגלות הכול, פגוש אותי כאן, מחר אחרי הלימודים. קראתי. הפתק התעופף הלאה.