שמיים פרק 14

פרק 14

מאז הייתה לי אספקה בלתי פוסקת של ספרים. לפחות לעוד כמה זמן. סיכמנו שניפגש כל יום שלישי בערבים ונקרא יחד. זה היו הים שלשנינו הייתה יחסית מעט עבודה. מתברר, למרבה האירונייה, שהוא אוהב סיפרי פנטזיה (כמוני).
אני מתביישת להודות שלא סיפרתי על זה לאף אחד, כולל ניק. למרות שאם לומר את האמת, נראה לי שניק ידע. הוא התחיל להתנהג בצורה מוזרה לידי לאחרונה ואני מפחד לחשוב למה. זה פשוט היה משהו שלי ושל דניאל. רק שלנו. זה מוביל אותי לאירוע הבא.
הייתי באוהל שלי, אחרי שהשמש ירדה ביום שלישי אחד, כמה שבועות אחרי שהגענו. ידעתי שניק עוקב אחרי הימים, אבל אני לא עקבתי. בכל אופן, דניאל ליווא אותי לאוהל שלי, של ניק ושל ג'ייד, שהיה בדרך לאוהל שלו ושל וונסה. כמה דקות אחרי שהגענו, כשכבר כמעט נרדמתי, נזכרתי ששכחתי להחזיר לו את הספר. בטעות השארתי אותו אצלי, ומה שהיה חסר לי זה שניק ימצא אותו. לא ידעתי למה בדיוק זה יהיה רע, אבל לא רציתי להתמודד עם זה כרגע. קמתי והלכתי בשקט לכיוון האוהל שלו. שמעתי רעשים מבפנים. התקרבתי עוד כמה צעדים ושמעתי את וונסה ודניאל מדברים. ככה זה הלך:
“איפה היית, שוב?” נשמע קולה של וונסה.
“סתם, הסתובבתי קצת" ענה קולו של דניאל.
“כן, בטח! אתה לא יכול לעבוד עלי. הסתובבת עם המוזרה הזאת, כריסטי" לחשה וונסה בכעס.
“כריס" תיקן דניאל. חייכתי לעצמי. “ומה הבעיה אם אני כן? היא נחמדה מאוד, ווני". וואו, שמחתי שזה חושך.
“נחמדה? היא מוזרה. שלושתם מוזרים. אני לא סומכת אליהם. הם יכולים להרוס את כל מה שעשינו!” אמרה וונסה.
“איך בדיוק? חוץ מזה, אסור לתת להם ללכת בכל אופן, ואת יודעת את זה".
שתיקה.
“טוב, אני לא יודעת. אבל עדיין… תיזהר. היא לא מוצאת חן בעיניי. משהו בסיפור שלהם לא נראה לי בסדר. כאילו, כריס וניק מתנהגים בערך כמו אחים, אבל הם לא דומים בכלל. ולא נראה שג'ייד אפילו מכירה אותם יותר מדי. משהו שם מסריח".
“האמת שגם אני שמתי לב. אבל אני בטוח שיש להם סיבה טובה. לכולם כאן יש דברים שהם לא רוצים להודות בהם" ענה דניאל.
לא רציתי לשמוע יותר. התחלתי להתרחק. עדיין שמעתי לחישות כועסות אבל כבר לא הבנתי את המילים. פתאום דרכתי על ענף קטן.
שתיקה.
הקול של דניאל אמר "יש שם מישהו?” ואני התחלתי לרוץ.
שמעתי את האוהל נפתח. שמעתי צעדי ריצה מאחורי תודה לאל שהיה חשוך. הגעתי לאוהל שלנו ונכנסתי בשקט. הצעדים עצרו. ואז שמעתי אותם מתרחקים לאט. נאבקתי בדחף להעיר את ניק. הסתרתי את הספר.
אחרי כמה שעות נרדמתי.

הפעם זה היה ממש גרוע. אני מניחה שזה בגלל שהיו לי שני סיוטים. את הרגיל וגם עוד אחד. לא זכרתי הרבה ממנו אבל אני חושבת שזה נגע בעיקר לניק. יותר נכון הפוך. בחלום, הוא עזב אותי לבד במחנה. זה היה אחד הסיוטים הכי גרועים שהיו לי.
בכל אופן, הפעם לקח לניק כמה דקות להרגיע אותי, כשאני נצמדת אליו ממש חזק. גם אז לקח לי עוד איזה עשר דקות להפסיק לבכות. כשסוף סוף הצלחתי, הוא רק בהה בי בדאגה (נראה לי). ככה העברתי כמה דקות, מסתכלת בעינייו הכחולות, היפות ביותר שראיתי. נוכחתי שפתאום הייתי מודאגת מהעיניים האדומות שלי ומהשיער הפרוע.
גיליתי שיותר מכל רציתי לדבר איתו, בפרטיות, ולספר לו הכל. החלטתי לעשות את זה באפשרות הראשונה שתצא לי.

ישר אחרי ארוחת הצהריים קיבלתי את ההזדמנות. למרבה המזל היינו שניינו בתורנות איסוף אוכל, עם עוד כמה. אני תמיד הייתי אוספת את הפירות והשורשים ומשאירה את חיות הבר הקטנות לאחרים.
הרחקתי את ניק קצת משאר חבריי חוליית האיסוף. הוא שם לב, אבל כנראה נראתי מאוד מוטרדת כי הוא לא מחא. אולי הוא פשוט זוכר חלקים מהחלום שלי, שאני לא זוכרת (לפעמים אני מדברת מתוך שנה כשיש לי סיוטים). ואולי הוא ררק זכר את הבוקר. תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא עקב אחרי בשקט.
להפתעתי הוא התחיל לדבר ראשון.
“אמ, כריס? אנחנו נלך לאיבוד אם לא נעצור. את בסדר?” אמר.
“מה? כן, אני בסדר. פשוט… שמעתי את דניאל ווונסה מדברים אתמול. הם חושדים. טוב, לפחות היא חושבת" אמרתי.
“זה הכל? נראת מוטרדת כבר במשך ימים" אמר ניק. הוא נשמע קצת… מאוכזב?
“באמת?” הייתי מופתעת באמת ובתמים. “נראה לי… אני חושבת שאני פשוט ממש מתגעגעת הביתה" לא הבנתי שזה נכון עד שאמרתי את זה. אני לא בוכה לעיתים קרובות, אבל הרגשתי איקצוץ ביניים וגוש נוצר לי בגרון.
ניק חיבק אותי. “זה בסדר, גם אני מתגעגע מאוד. חשבתי שנוכל לברוח בפעם הבאה שנרד לארץ לאיוורור" הוא עצר לרגע. “למעשה גם אני רציתי לדבר איתך על משהו. חשבתי על חלומות הצרחה שלך. אני חושב שזה קשור לשבב. אחרי הרבה מחשבה, הרבה מאוד, אני חושב שזה יעבור רק אם תחזרי לטירה. רק אז ההשפעה תפוג" אמר בעצב מסויים.
“אז אני מניחה שאני אהייה חייבת לחיות עם זה". אמרתי. כבר למדתי שאין טעם לשאול איך הוא יודע.