שער אל המוות – פרק 10

– אמבר –

מצאתי את עצמי במקום קר ולח. זאת הייתה מערה די קטנה. במרכז המערה בערו להבות כחולות שלא נתנו חום, אלא להפך, קיררו ויצרו צללים מרקדים על הקירות. נראה כאילו מפלצות שחורות זזות בכל הצדדים. התחלתי ללכת בזהירות אל הלהבות במרכז המערה. עוד לא הספקתי להתקדם כששמעתי מאחוריי צעדים. הסתובבתי בבהלה. מספר אנשים בגלימות שחורות עד הריצפה נכנסו בריצה למערה והקיפו אותי במעגל.
״אמבר…״ לחש קול.
הספקתי לראות רק זוג עיניים כחולות ונצנוץ של פיגיון חד שהוצמד לגרוני.
״אמבר…״
התעוררתי בבהלה. התנשפתי בכבדות, הרגשתי את ליבי דופק בקצב מטורף. ׳תירגעי, זה רק חלום׳, חשבתי. אבל אז שמעתי את אותו הקול בתוך הראש שלי:
״אמבר…״
עניתי בלחש. ״מ-מה.. מה… מי.. מי קורא לי?״
״זה אני, קולין, קולין אנדרסון.״
גימגמתי מרוב בלבול. ״א-א-ל תבלבל-ל לי את המ-מוח! ק-קולין אנדרסון מת!״
״נכון, אני מת, אבל אני כאן. אני רוח.״
״אז… למה לכל הרוחות אני שומעת אותך?!״
״כי יש לך את היכולת הזאת.״
שתקתי. תסכימו איתי שזה מוזר. יום אחד החבר לכם מת, ליילה אחרי זה הוא בא אליכם כרוח רפאים ואומר שאתם יכולים לשמוע אותו.
״אמבר? את כאן?״ שאל קולין בתוך הראש שלי.
״כן, כן, פשוט… חשבתי על משהו. אז.. אתה רוצה שנדבר מדי פעם? נשמור על קשר? או שאתה רוצה להגיד לי שהדייט לא בוטל ואתה תבוא לשם כרוח רפאים?״
הוא צחק.
״איך אתה יכול לצחוק?!״ שאלתי. ״אתה, סליחה, אדם מת ויש לי הרגשה שאתה עושה חיים?״
הוא שתק.
״רק שתדע,״ הוספתי בשקט , ״שאני סתם מנסה לצחוק. בלעדייך אני כבר לא מי שהייתי. חסר לי חלק.״ לא רציתי, אבל יצאה לי דמעה מכל עין. ״אבל אי אפשר לעשות כלום.״
הקשר כנראה היה לא משהו, כי לא שמעתי אותו טוב, רק רשרוש משונה. אבל אני כמעט בטוחה ששמעתי אותו אומר: ״אפשר.״ החלתטי לא להגיב.
״אני אשמח מאוד אם אוכל לשמור על קשר איתך.״ אמר קולין. ״יש בעולם רק אנשים ספורים שיכולים לדבר עם רוחות. ואת אחת מהם.״
״אז למה לא ידעתי את זה מקודם?״
״היכולת מתגלה כשמישהו קרוב מת.״
נאנחתי. כל כך הרבה אירועים ביום אחד.
״אתה יודע, קולין… יש לי מחר מבחן במתמטיקה… אני חושבת שאני צריכה לישון קצת. אני מבטיחה שנדבר מחר. אתה מבין אותי?״
״כן, ברור שאני מבין אותך. ביי ביי.״
״ביי…״
הוא נעלם לי מתוך הראש. עדיין לא כל כך האמנתי למה שקרה. לא ידעתי מה להרגיש: עצב כי הידיד שלי מת או דיכאון כי הידיד שלי הוא רוח רפאים. אני מניחה שאין הבדל גדול. עדיין, הרגשתי הקלה שלפחות אשמור איתו על קשר. כמה שזה לא נשמע מוזר. ׳נדמה לי שאני מתחילה להשתגע׳ , חשבתי. ׳ולהאמין ברוחות.׳ הייתי נורא עייפה, ונרדמתי מייד.