שער אל המוות – פרק 30 (העלאה שניה)

– אמבר –

התעוררתי בבהלה מעוד סיוט. בדיוק אותו סיוט כמו שהיה לי מקודם: עם המערה והאנשים עם הגלימות – סוגרי השערים, העיניים הכחולות האכזריות שמציצות ממתחת לברדס, והפיגיון המוכתם בדם. ככה התחיל יום ההולדת 16 שלי.
הסתכלתי על השעון. כמעט שתים עשרה בצהריים. נשכבתי בחזרה. מזל שהיום יום ראשון.
כשהתקרבה ארוחת הצהריים החלטתי לספר לאמא המאמצת שלי הכל. לספר כי… טוב, כי אולי יותר לעולם לא אראה אותה. הרגשתי גוש בגרון. המחשבה הזאת הפחידה אותי. אמרתי לעצמי שהכל יהיה בסדר, ויצאתי מהחדר לארוחת הצהריים.
לא היה לי מושג איזה יום מטורף מחכה לי.
אבא שלי, כלומר, דייב, לא היה בבית אז אכלתי רק עם ג׳ודי.
״אמא, אני רוצה להגיד לך משהו… אני יודעת הכל.״
״יודעת הכל על מה?״
״שאת ואבא… נו… לא ההורים האמיתיים שלי.״
״אוי, אמבר-״
״ויש לי גם אח תאום. קוראים לו סטיבן. אמא, אני רוצה שתביני. אני לא כועסת עלייך או משהו. ואני לא מאשימה אותך. כי אני יודעת גם למה גרתי איתכם. לא רציתם שום דבר רע. רק כדי לשמור עליי.״
היא נאנחה. ״זה נכון. ידעתי שיגיע היום שבו תגלי את האמת, אבל לא ציפיתי שזה יקרה מהר כל כך.״
״את יודעת על המפתח?״
היא הנהנה. ״כן. ההורים שלך סיפרו לי. אני מכירה אותם, הם בחיים לא היו זורקים סתם ככה ילדה.״
״היום סטיבן ואני ניקח אותו.״
״אמבר, את בטוחה? זה מסוכן! את עדיין הבת שלי. אני לא אוכל לאבד אותך.״
״אני… אני אחשוב על זה, בסדר? אבל עכשיו אני רוצה להגיד שלום להורים האמיתיים שלי.״
לא ממש חיכיתי שהיא תיתן לי רשות, פשוט יצאתי והלכתי אל הבית של דודה שרה.
הופתעתי כשלא היא פתחה את הדלת. זה היה אבא.
״היי, אבא!״ אמרתי בחיוך, ורק אז הבחנתי בהבעת הדאגה על פניו. ״אבא?…״
״טוב שבאת, אמבר.״ אמר. ״את יודעת במקרה איפה סטיבן?״
משכתי בכתפיי. ״אין לי מושג.״
״תתקשרי אליו בבקשה. תגידי שיחזור הביתה כמה שיותר מהר. אמא למעלה.״
עליתי במדרגות. בדרך פגשתי את דודה שרה. היא כיסתה את הפנים בידיה ומלמלה: ״איזה אסון! איזה אסון!״ נבלהתי. ״אמא!״ נכנסתי לחדר בריצה, וראיתי אותה: היא שכבה במיטה, חיוורת, עם כחול מתחת לעיניים ושפתיים סדוקות. מעליה רכן רופא. הוא הביא לה תרופה ואמר בשקט: ׳יהיה בסדר, יהיה בסדר…״
״אמא!״ קראתי באימה.
״אמבר…״ היא ניסתה לחייך, אבל במקום זאת השתעלה.
הרופא יצא למסדרון וסימן לי לבוא אחריו.
״איך היא?״ שאלתי. ״מה איתה?״
״היא סובלת ממחלה שלא הצלחתי לזהות.״
״אבל היא תבריא, נכון?״
הרופא היסס. ״אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל היא ממש על הגבול בין ליחיות ולמות.״
״ישלה סיכוי?״
״קלוש.׳
הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות באותו רגע זה להתקשר לסטיבן ולהגיד שיחזור הביתה מיד. הסתכלתי בחלון לראות אם הוא מגיע. הוא בא בריצה בעוד מספר דקות, ואיתו נערה לבושה שחור. תהיתי אם זאת אנבל מהפתק. הם ניהלו שיחה קצרה, ואז הוא נכנס לבית. סיפרתי לו בשתי מילים מה קרה.
באנו לחדר של אמא ונעמדנו ליד המיטה שלה. אבא נכנס וביקש מהרופא לצאת.
״אמבר, סטיבן…״ לחשה אמא. ״ילדים שלי…״ התקף שיעול קטע את דבריה. ״לא רציתי שתלכו לקחת את המפתח, אבל עכשיו… תעשו את זה. בשבילי. בשבילינו. כדי שנזכה ליהיות ביחד.. משפחה אחת…״
״אמא!״ אמר סטיבן. ״אל תדאגי. אנחנו נצליח!״
״תמהרו…״ היא לחשה ועצמה עיניים.
״קדימה.״ זירז אותנו אבא. ״אסור לבזבז אף דקה.״
יצאנו מהבית. אבא אמר לפרידה. ״בזהירות, ילדים. שמרו על עצמכם.״
איפשהו עמוק בזיכרון נזכרתי במשפט מהחלום: ׳בזהירות, סיימון! תשמור על עצמך.׳
האירוניה הייתה שעכשיו לנו אומרים בדיוק את אותו הדבר, אבל לא היה זמן לחשוב על אירוניה. לא היה זמן לכלום.
החברה של סטיבן עדיין חיכתה. הוא ניגש אליה והיא אמרה לו משהו, לא ממש הבנתי מה. התקרבתי.
״אמבר, זאת אנבל. אנבל, זאת אמבר,״ אמר סטיבן.
״נעים מאוד.״ אמרתי. ״נכיר לעומק בפעם אחרת.״ אני יודעת, זה לא היה מנומס. אבל לא היה זמן. בשבע היינו צריכים לפגוש את סיימון בבית הקפה. הסתכלתי על השעון. חמישה לשבע!
משכתי בשרוול של אחי. ״סטיבן, בוא כבר! לסיימון!״
״יש לאנבל משהו חשוב…״ מלמל.
התפרצתי עליו ועל החברה המסכנה שלו שלא עשתה לי כלום. ״מה יותר חשוב לך? להציל את אמא שלנו או החברה שלך?!״
״בסדר. אני אשיג אותך בעוד שציי דקות.״
לא היה טעם להתווכח איתו, אז רצתי כמה שיותר מהר לבית הקפה שמול הספרייה. העצבים שלי היו מתוחים כל כך, שהרגשתי שהם עלולים להיקרע. נרגעתי קצת כשראיתי את סיימון יושב באחד השולחנות עם כוס קפה.
״שלום וברכה,״ אמר. ״איפה אחיך?״
״הוא תכף יבוא.״
״מעולה. שבי. תזמיני משהו?״
״לא זכור לי שאנחנו בדייט.״ מלמלתי.
״לא היית חייבת להזכיר לי.״
״סליחה.״ אמרתי, ונגד רצוני נפלה לי דמעה. ״פשוט… אמא שלי עכשיו גוססת.״
״אה. אני מצטער.״
״זה בסדר.״ אמרתי, למרות שידעתי שלא בסדר. אמא שלי גוססת, ואני סתם התפרצתי על אדם שרק רצה לי טוב. התיישבתי מולו. כאילו שהייתה לי ברירה.
״אני מבין שסה קשה לך,״ אמר בשקט. ״אני בעצמי… בקושי זוכר את אמא שלי.״
הסתכלתי עליו במבט מלא דמעות. ״מה?״
הוא התנער. ״סליחה. נסחפתי. פשוט תתנהגי בטבעיות. הסוגרים יכולים ליהיות בכל מקום. סוגרי השערים.״
״אה.״
״דבר אחרון. למרות שאני לא טיפוס כזה, אבל אני אומר לך שזה מסוכן. אחיך לא םה, אז ההחלטה עלייך. האם כדאי או לא כדאי?״
ידעתי בדיוק מה התשובה. למרות שבקושי הכרתי אותה, לא יכולתי לתת לאמא שלי למות.
״כדאי,״ אמרתי.