שער אל המוות – פרק 33

– סטיבן –

קפאתי באימה, ושכחתי איך מדברים. לבסוף הצלחתי לומר משהו כמו:
"אנ-אנ-נב-בל?"
"שתוק," היא אמרה והרימה יותר גבוה את הפיגיון. "אין שום יציאה אחרת. אין לך אפשרות לברוח, ואין לך נשק. היכנע."
כמה שניות עמדתי קפוא, אבל אז נפל לי האסימון והבנתי מה לעשות.
"אנבל." צעדתי צעד אחד אליה. היא נרתעה והרימה את הפגיון עוד יותר גבוה. "לא לזוז! תעמוד במקום, אל תתקרב אליי! אני אהרוג אותך!"
"בבקשה, תהיי רצינית," אמרתי, ממשיך לאט לאט להתקרב אליה. "תסתכלי עלי. את מסוגלת להרוג אותי?"
"אני חייבת. זה התפקיד שלי, ואני לא אאכזב את סוגרי השערים."
היא הניפה את הפגיון. התכופפתי והגנתי על פניי עם היד. הרגשתי כאב, ודם זולג על הזרוע. אנבל שמטה את הפגיון והוא נפל על רצפת המערה. היא צעדה לאחור וכיסתה את הפה עם ידה, מבטה אמר: 'אוי לא! מה עשיתי!'
היא נצמדה עם הגב לקיר. מתעלם מהכאב, בעטתי בפגיון רחוק וניגשתי אליה. שמתי את ידיי משני צידיה על הקיר. אנבל השפילה מבט.
"אני לא מסוגלת לפגוע בך." מלמלה.
"את לא נראית כמו סוגרת שערים," אמרתי.
"אני כן." היא הרימה מעט את השרוול של יד שמאל, והראתה לי צלקת על מפרק היד, איפה שהוורידים. "לכל סוגר שערים יש צלקת על כף היד וגלימה. זה הסימן שלנו. לכל מי שהופך לסוגר שערים חותכים ככה את היד."
היא שתקה כמה שניות, ואז נאנחה. "אני לא ודעת למה, אבל משום-מה אני…לא מסוגלת להרוג."
"אל תחשבי שזה חסרון," אמרתי. "זה טוב." הנמכתי קצת את ראשי ואמרתי בשקט: "אנבל, אני… אני אוהב אותך."
היא הסתכלה עליי בעיניים מלאות דמעות, ואז כיסתה את פניה בידיים. "אני כל כך מרושעת." מלמלה. "סטיבן, לא באמת באתי להיפגש איתך. אבא שלי עקב אחריך והכריח אותי לבוא לאיפה שאתה, כמו אז על הספסל בלילה. הייתי הפיתיון. אבא שלי הוא הסוגר הראשי, סוגרים יכולים להכניס לאנשים מחשבות לראש, וזה מה שגרם לך לאהוב אותי. הייתי כל כך נחמדה
אליך רק בשביל להביא אותך לכאן. ואז להרוג אותך."
"אנבל?" אמרתי. "זה באמת שטויות. אולי יש בזה משהו, אולי אבא שלך באמת הכניס לי מחשבות לראש, אבל עכשיו, כשאני יודע את האמת, שום דבר לא השתנה. אף סוגר שערים שבעולם לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותך."
היא השפילה מבט. "טוב, אני מודה. בהתחלה באמת עשיתי את הכל רק בשביל אבא שלי, אבל אחר כך כבר לא כל כך. היום לפגישה איתך באתי מרצוני. בגלל זה ברחנו מאבא שלי בפארק. כי… גם אתה מצאת חן בעיניי. ועכשיו, כשפצעתי אותך, אני כבר אגיד בביטחון: גם אני אוהבת אותך. ואני יותר לא סוגרת שערים. לעולם."
חייכתי. "בואי נראה לסוגרים האלה מי את. בואי ניקח כבר את המפתח הזה."
היא נדה בראשה. "אי אפשר. צריך שאחותך תהייה פה. אה, וסטיבן, אני צריכה להחזיר לך משהו."
היא הוציאה משהו מכיס הגלימה. זה היה דף… הדף התלוש מהספר!
"מתי הספקת לקחת אותו?" שאלתי.
"אה, זה לא בעיה. הסוגרים יודעים ללכת ללא קול, ומומחים בלפרוץ מנעולים. להיכנס לבית שלך בלילה ולתלוש את הדף – משחק ילדים."
בדף היה כתוב שיר שלם. "אני לא אספיק ללמוד את זה." אמרתי.
"זה לא נורא. שיננתי את המילים." אמרה אנבל. "רק שתדע, אני בצד שלכם."
חייכתי, קירבתי אותה אליי וחיבקתי אותה. היא בדיוק באה להשיב לי חיבוק, ואז נשמעו צעדים מהירים. במהירות שיא היא סובבה אותי והצמידה לקיר.
"הי! מה את עושה?" לחשתי.
"ששש! זה תכסיס. אם זה הסוגרים הם צריכים לדעת שהכל בשליטה."
למערה נכנסו בריצה אמבר וסיימון.
"סיימון, איחרנו!" קראה אמבר והצביעה על אנבל. "סוגרת שערים!"