שער אל המוות – פרק 9

– סטיבן –

כשהתעוררתי בבוקר אחרי הלילה המוזר ההוא, המוח שלי התחיל אוטומטית להסיק מסקנות. הבנתי שהאנשים ההם דיברו על מפתח כלשהו, ומשהו שקשור לרוחות. אבל במיוחד הלחיץ אותי המשפט: ״ניסינו להזהיר אותו שם, בכפר.״ ייתכן שהם דיברו עלי. ייתכן ש… שהאסונות האלה – השריפה, סופת החול, העב״מ המתפוצץ וכל שאר הדברים – יכול להיות שאלה היו האזהרות. אבל אזהרות ממה? זאת השאלה. ״יום שוויון האביב״. אמא שלי סיפרה לי שנולדתי בשוויון האביב. כמה דקות לפני חצות. אבל אני יודע בוודאות שאין לי אחות. וכמובן שלא אחות תאומה. לא, זה פשוט לא הגיוני.
״נבואה״, הם אמרו ״נבואה״.
החלטתי ללכת לספרייה העירונית. ולחפש שם כל מיני ספרים או אגדות על מפתחות או שערים או רוחות וכל מה שקשור לדברים האלה. ואיך האנשים האלה קראו לעצמם? סוגרי שערים. גם על זה צריך לבדוק.
הספרייה העירונית לא הייתה רחוקה מהבית שלי. הלכתי לשם וחיפשתי די הרבה זמן אבל לא מצאתי כלום.
חזרתי הבייתה. דודה שרה פתחה את הדלת.
״הו, סטיבן, חזרת!״
״חזרתי״, עניתי. לא היה לי כוח לדבר.
״הלכת לטייל? איך היה?״
״נחמד״. מה היא רוצה מהחיים שלי?
״אתה יכול בבקשה לשים את זה בחדר של אליזבת?״ (אמא שלי).
״כן, בטח.״
היא נתנה לי כמה דפים וביקשה לשים במגירה העליונה. הגעתי לחדר של ההורים שלי, הם לא היו בפנים. פתחתי את המגירה העליונה וחפץ מעניין משך את תשומת ליבי: זה היה ספר, אבל ממש ממש ישן, נראה כאילו הוא מהתקופה של סבתא של סבתא של סבתא של סבתא של סבתא שלי. םתחתי אותו בזהירות בעמוד הראשון, וזה מה שהיה כתוב:

״אי-שם
מתחת לאדמה ולים
ישנה מערה נסתרת
בלהבות כחולות היא מוארת.
במערה מפתח
לעולם המתים.
סוגרי השערים
עליו שומרים.
רק אח ואחות תאומים
שנולדו בשוויון האביב
את המפתח להשיג יכולים
ומתים לחיים להשיב…״

לא הספקתי לקרוא יותר כי שמעתי צעדים. סגרתי את הספר במהירות ודחפתי אותו למקום. ההורים שלי נכנסו.
״סטיבן?״ שאל אבא.
״רצית משהו?״ השלימה אימי.
״אה, כן, רק דודה שרה ביקשה ממני לשים כאן כמה דפים.״
הכנסתי את הדפים למגירה ויצאתי מהחדר.