תחת כישוף-13-מנהיגי המסכות.

בבית רויאקרל תמיד שררה תחרותיות. אתם מבינים, איך יכול להיות מצב שבין מנהיגי העולם הבאים לא תהיה תחרותיות? כמו שפוליטיקאים מתחרים אחד בשנייה כל רגע בחייהם כך גם צעירי רויאקרל שבשבילם תחרות הייתה כמו עוד פעילות יום יומית.
ריין ההלכה לה במגדל שעכשיו יהפוך לביתה, רשימת המקצועות של בית רויאקרל הייתה: "מנהיגי עולם הכשפים מול בני התמותה, אלכימיה, יצירת לחשים, חיות עולם הכשפים, הטוב מול הרע בכשפים" וכמובן אחרון אבל לא תמיד חביב במיוחד: "איך להיות מנהיג מוצלח". המקצוע הזה נשמע לריין מעט מגוחך, לדעתה מנהיג נולד מנהיג ומפעולותיו הוא לומד איך להיות טוב יותר.
היא לא האמינה שהיא מתאימה במיוחד לבית רויאקרל, היא מעולם לא ראתה בעצמה מנהיגה של ממש. וחוץ מזה חיי המנהיגים נראו לה מאד מתוסבכים ומלאים ביותר מדי שקרים ותחבולות, למרות שמפעם לפעם נהנתה לתחבל מישהו אחר. בזמן שהייתה שקועה במחשבותיה לא שמה לב ששוב נתקלה במישהו, 'טיפשה, עוד כמה פעמים תתקלי באנשים?!' חשבה לעצמה בראשה ואז הרימה מבט לראות במי נתקלה.
וכצפוי זה שוב היה תלמיד שנה שנייה אבל הפעם אחד אחר, שונה בהכל מהראשון בו נתקלה. היה לו שיער שטני בהיר וקצר, עיניים כחולות-אפורות, רחב כתפיים ושרירי, נאה במיוחד עם יורשה לציין.
הוא חייך חיוך שהיה מלא שיניים לבנות, והחיוך עצמו היה קורן כמו חיוכו של אפולו עצמו. הוא הושיט את ידו בכדי ללחוץ את ידה ואמר: "פיטר אדמס, נעים להכיר", קולו שצף בכריזמתיות וביטחון עצמי לא מופרז אלא בכמות המדויקת שאדם צריך.
"ריין גרין, נעים להכיר גם אותך" ענתה לו מסדרת את ספריה בידיה, היא רצתה להפסיק להיתקל באנשים ואולי ללכת לפגוש שוב את פרן, היא נראתה לה נחמדה וחשוב מאד: לא רויאקרל.
"את תלמידה חדשה?" שאל אותה, היא רצתה שהשיחה תיגמר והיא תלך לדרכה אבל נראה שפיטר היה חביב במיוחד ורצה להכיר אותה.
"בהחלט" ענתה לו בזריזות וחייכה אליו כשחייך את חיוכו שהיה כמו חיוך של אל.
"טוב, תהני בהמשך הדרך שלך ברויאקרל! את נראית לי כמו מישהי חכמה במיוחד" אמר וקרץ לה. אחרי שקרץ המשיך בדרכו, מנופף לקבוצה של תלמידים אחרים משנה שנייה. פיטר היה אפשר לומר כמעט "מנהיג" בית הספר כולו. ברויאקרל אהבו אותו, וכל בית אחר כיבד וחלק אפילו העריצו את התנהגותו המוסרית במיוחד.
ריין המשיכה בדרכה, מכוונת את הליכתה לחדרה החדש, חדר מספר: 359. היא ניגשה לדלת שהייתה עשויה מעץ אלון עתיק צבועה באדום שהחל לרדת עם הזמן, היא נכנסה פנימה בזמן שדחפה את המפתח הזהוב שניתן לה.
החדר נראה לא בדיוק כמו חדר לסטודנטים רגילים, הייתה בו מיטה אחת מכוסה בסדין וסמיכה אדומה ועליה הסימן של רויאקרל. היה שם ארוך ושולחן, ועוד ארוך מלא בספרים. אבל חוץ מזה הייתה שם גם קדרה, ולפתע היא גם הבחינה בדבר מעט מוזר מתחת בקצה השטיח. היא הזיזה את השטיח במהירות הבזק ומולה נגלה גרם מדרגות שחור ואפלולי שסופו לא נראה לה.