תחת כישוף-3

ריין הסתכלה מין החלון וראתה נפלאות, היא הייתה נערה עירונית ולא ממש אהבה כפרים (האמת שלא אהבה אותם כלל) אבל הטירה הזאת על גבעה מכוסה שלג, מחוסרת אנשים ודוממת כמו פסגת האוורסט, הייתה מרהיבה עד מאד. הטירה הייתה מאבן כמעט שחורה ברובה והיו בה מרחבים עצומים בתוכה, היו שם ארבע מגדלים עצומים ודגלים בכל מיני צבעים וצורות על כל אחד מהם.
כולם בקרון שלה נרדמו והיא יצאה ממנו, הולכת לקרון האוכל בתקווה למצוא נפש חיה שמוכנה להוציא מילה מפיה. הרכבת התנדנדה מדי פעם כמו מטוס שנקלע לכיס אוויר. היא הסתובבה בין קרונות עד שהגיע לקרון האוכל. על כיסא מרופד עור ישבה נערה עם שיער ג'ינג'י עד קצת אחרי כתפיה היו לה עיניים ירוקות חומות יפיפיות, היא אכלה בעדינות עוגייה ואז שמה לב שריין נכנסה לחדר.
"הי! אני פרנסואז, אבל את יכולה לקרוא לי פרן. מי את?" שאלה ובאה ללחוץ את ידה במהירות.
"אני ריין, נעים להכיר" אמרה ריין אחרי שלחצה את ידה והתיישבה גם היא על כיסא מרופד עור. פרן נראתה נחמדה, לא התלהבה יותר מדי ולא הייתה מבודדת מהעולם, אחרי שהתיישבה שוב היא הביטה בריין בעיניים מסוקנות וחיכתה שתגיד משהו, אבל ריין אל הגיבה ורק הוציאה מתיקה ספר של אדגר אלן פו.
"ראית את הבנים של השכבה מעלינו?" שאלה אותה וחייכה חיוך שובב במיוחד.
"לא ממש, יצאתי מהקרון שלי רק עכשיו" ענתה לה, פרן נראתה מאוכזבת, "יש בהם משהו מיוחד?" שאלה אותה ריין.
"כנראה לא…" אמרה פרן.

***

באוניברסיטה התכוננו המורים עצמם לשנה החדשה. המנהלת ידעה מה יהיה, כמה שהמצב היה מסובך. היא הייתה היחידה שידעה זאת ברגעים ללו, הרי היא לא סתם מנהלת, לא סתם מכשפה. היא ידעה מי עומד להגיע ומי עומד לעזוב. שמעה את כל הסיפורים, פגשה כבר את כולם גם אם הם את זה לא יודעים.
"אלאונורה את בטוחה בזה?" בא ושאל אותה חברה הוותיק, הוא כמעט היה בטוח מה היא מתכננת אבל את מוחה של מנהלת זו אפילו המכשפים הגדולים ביותר לא יכולים לפענח. ה
"אל תדאג לי רומולוס. אני בטוחה, אני תמיד בטוחה" ענתה לו בפשטות ושילחה אותו לדרכו.

***

רורי אמנם היה החנון הכי טיפוסי אבל זה לא היה מה שנועד עליו להיות, הוא עוד ישתנה. וזה לא משנה אם הוא לא רוצה בכך. הוא תמיד יהיה חכם, אבל חנון זה דבר אחר. הוא יבין מי הוא באמת, רוראן הוא לא מי שהוא חושב שהוא, הוא הרבה יותר.