ZoeyAngel
ברחנו! לאן עכשיו?

°•המכשפה הנודדת•°- טעות בכיוון (פרק 16)

ZoeyAngel 27/09/2014 678 צפיות אין תגובות
ברחנו! לאן עכשיו?

°•טעות בכיוון•° – פרק 16

הקרון נסע שעות על גבי שעות בלי לעצור.
"באותה מידה כבר יכולני לשחק משחקי חברה" פיהק סהר. "על מה אני חושב?" שאל אותי ארו.
"זה חי?" הרמתי גבה. הוא חייך. סהג דפק את ראשו בקיר.
"יש לזה ארבע רגליים?" שאל. ארו היסס לרגע. "כן" "יש" אמר סהר בהתלהבות מדומה. פרצתי בצחוק.
"טוב חייבים לצאת מפה" ארו הפנה אלי את מבטו בהפתעה. "מה את אומרת!" חייך. גלגלתי את עיני.
הרמתי את ידי והחלתי משחקת באש קטנה שזימנתי.
"סילם! זה גאוני!" הזדקף ארו לפתע. "מה?" שאל סהר. ארו נקש על הקיר. באותו רגע הבנתי- אנחנו בתא עץ. עיני התרחבו. הצמדתי את ידי אל הקיר וחיכיתי לתגובה.
"תתרחקו קצת!" הזהרתי אותם. חלק קטן מהקרון החל עולה באש. חיכיתי עד שנוצר חור מספיק גדול וכיביתי אותה- לא רציתי שהחיילים ישימו לב.
"אוקי, אנחנו נצטרך לקפוץ החוצה. מקובל על כולם? ארו נשך את שפתו. סהר הנהן באומץ.
השבתי את מבטי לחור. "בואו נעשה את זה".

קפצתי החוצה והתגלגלתי מספר פעמים. אחרי יצאו ארו וסהר. רצנו והסתתרנו מאחורי אבן עד שהשיירה עברה.
"נהדר! עד שהם יבינו שנעלמנו, הם כבר יחזרו לבירה." אמר סהר בגאווה. "נקווה שכן. מה שבטוח, אין לנו שום מושג איפה אנחנו".

"אני שונאת ללכת לאיבוד! כזה חוסר אונים." התלוננתי. ארו אחז בידי.
"אנחנו נגיע לאיפהשהו מתישהו." ניחם אותי. הרמתי אליו את מבטי ונשימתי נעצרה. הוא כל כך יפה. עיניו הכחולות נצצו בשמש.
סהר דידה לידינו. "חוץ מזה שתדעו, ככל שנהיה אבודים יותר- ככה איהיה לחיילים קשה יותר לצפות את המהלכים שלנו." הוא נשמע גאה שהגיע לכך בעצמו.
"אתה צודק" חיזקתי אותו. ארו גיחך.
"מה?" שאל סהר בקול נעלב. "סתם חשבתי. יש לנו מושג לאיזה כיוון אנחנו הולכים?" הרמתי את מבטי אל השמש.
"נראה לי שהצפון זה שם." אמרתי והצבעתי קדימה. ארו נראה משועשע ומתוסכל בו זמנית. "אנחנו הולכים לכיוון ההפוך" אמר והסתובב.
"אבל לאן אנחנו הולכים?" שאל סהר, מסוקרן. "טוב, הכיוון הכללי הוא וויצרי, ואנחנו בכלל הלכנו לכיוון הבירה. במקום להתרחק מהשיירה עקבנו אחריה.." נאנחתי עמוקות.
"לא היה עדיף אם היינו ממשיכים ככה? נוכל להפתיע אותם וללכת בעיקוף" הציע סהר.
"בתאוריה, כן. אבל זה ייקח מלא זמן." קימטתי את מצחי.
"אני ממש לא רוצה עוד היתקלויות עם הצבא. לא אכפת לי כמה זמן נלך כל עוד נישאר בטוחים" ארו שיפשף את עיניו.
"טוב.. נלך בדרך של סהר. אבל בינתיים בואו נעצור פה?" אמר והתיישב.
"אני הולך לצוד קצת" הכריז סהר. התיישבתי לצד ארו. הוא לקח את התיק והעביר לי בקבוק מים. "לא תודה" דחיתי אותו. ידו נשארה במקומה, עיקשת. "טוב בסדר" אמרתי ושתיתי.
"אין כבר עצים" ציין.
"גם הרים. הגענו למישור" נזכרתי בשיעורי הגיאוגרפיה בארמון. קרינה תמיד הצליחה בהם יותר.
"בקרוב האדמה תשתנה, ונכנס למדבר" הוא הניח את ידו סביבי. השענתי את ראשי על כתפו בעודנו צופים בשמש שוקעת באופק.
"אולי אנחנו כבר במדבר, וכל זה זו סתם הזיה מהחום" הצעתי.
"אני מקווה שלא" אמר והביט בי. "למה לא?" שאלתי בתמיהה. "כי אז את לא תהיי אמיתית"
גיחכתי. "או, אני אמיתית." אמרתי בהתגרות. "תוכיחי לי" ביקש.
בתגובה משכתי אותו לנשיקה. ליטפתי אותו, את פניו.
"התגעגעתי אלייך" לחש. "גם אני".
נשכבתי על גבי, ארו לצידי. "הכוכבים כל כך יפים" אמר.
הוא צדק. "נה. יש לי דברים יותר יפים להסתכל עליהם" אמרתי והבטתי בו. בתגובה הוא פרץ בצחוק והתגלגל על הצד.
"אני משוגע עלייך" אמר ונישק אותי. הבטתי בו בבקשה. פניו הרצינו.
"לא סילם." מבטי נעשה נואש. "אי אפשר. אין שום דרך. חוץ מזה, שנינו יודעים שאת לא מוכנה." התכעסתי.
"אם לא הייתי מוכנה לא הייתי מבקשת ממך דבר כזה. אתה לא אוהב אותי?" ניסיתי לשכנע אותו.
"זה דבר אחד לאהוב ודבר אחר לפגוע" מלמל.
"שיהיה" אמרתי וחזרתי להביט בכוכבים. הרגשתי אותו משתחל לצידי. נשימתו האיטית מרגיעה אותי וגורמת לי לשקוע בשינה עמוקה.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
תודה שוב לאוליב, שאני באמת מנסה ליישם את הרעיונות שלה, ותודה למישהו שלא נראה לי שקורא את זה אבל אם כן אני מצפה לגל תלונות על דביקות יתר.. כן אני מדברת אלייך..
אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך