An Adventure From A Fairy Tail – פרק 13.

נקודת מבט של סבסטיאן:
'היא נורא דומה לאמא. אבא בוודאי היה גאה בה אם היה רואה אותה. את אחותי הקטנה שגדלה והפכה לנערה יפיפייה וכרזמטית. מתי אני אוכל לגלות לה שאני אחיה הגדול? איך היא תתמודד עם כך? אני לא מסוגל…' חשבתי לעצמי כשהסתכלתי עליה. היא חייכה.
"אני אשמח להתאמן אצלך סבסטיאן!" היא אמרה וקדה קידה. אחותי הקטנה קדה קידה לאחיה.
"נו נו אין צורך להיות כל כך רשמיים." אמרתי וצחקתי. היא מקסימה. רק הלוואי שיכולתי לבלות איתה את ילדותה…אולי הגיע הזמן לכתוב לאמא ואבא. "אם אתה אומר." היא השיבה לי וחייכה אל חבריה החדשים.
לפי המבטים שלהם יכולתי לראות שהקשר בניהם חזק על אף שהם נפגשו רק עכשיו. הנבואה צדקה.
צאצאים של גדולי הכשפים יתאחדו עם פשוטי הכשפים ויביאו את השינוי לעולם שלנו. חמישה כשפים שישלטו בחמשת היבשות. האם מדובר עליהם?

נקודת מבט של אליזבת':
לא יודעת למה אבל אני מרגישה קרבה לסבסטיאן. לא קירבה מהסוג של בני זוג או אוהבים. קירבת דם, אחים. אני יודעת שיש לי אח גדול אבל מה הסיכויים שסבסטיאן יהיה אחי? איתן הסתכל עליי ואז אמר "מה מטריד אותך ליז?"
"כ-כלום.." חייכתי.
"את משקרת." אמר לוק.
"לא..לא אני לא…" גימגמתי.
"נו באמת ליזי, אנחנו חברים שלך, אל תסתירי מאיתנו דברים." אמרה מירה.
"אם אנחנו הולכים להיות החמישה שישנו את העולם, אנחנו צריכים לחזק את הקשרים שלנו, ולהסתיר דברים זו לא בדיוק הדרך." אמר מייק.
"ז-זה כלום…." אמרתי לא יכולתי לומר את מה שחשבתי ליד סבסטיאן. ארבעתם הרימו את ראשם אל סבסטיאן. כאילו הבינו שמדובר עליו. "סבסטיאן! אני צריך אותך שנייה!" צעק רזיאל מהצד השני של האולם. איך קולו כל כך חזק?! אה…נכון…הוא הרי יכול לדבר לתוך המוחות שלנו. סבסטיאן התנצל והלך לכיוון רזיאל. "ניחוש פרוע, זה קשור לסבסטיאן." אמר איתן כקובע עובדה.
"כן.." אמרתי ונאנחתי. הם פשוט טובים מדי.
"את מאוהבת בו?" שאלה מירה.
"אני מניח שהיא מאמינה שיש בניהם קרבה כלשהי." אמר לוק. עיניי נפערו 'א-איך הוא ידע?!'
"אני רואה שאני צודק." אמר לוק. "ובכן אני מניח שזהו אחיך הגדול? אתם דומים." הוסיף.
"מ-מה? לא יכול להיות שסבסטיאן הוא אחי…אבל אני מרגישה בלב שלי שזה נכון…" אמרתי.
"אז זה נכון. הלב לא משקר." אמר איתן.
"איתן צודק, למה שלא תשאלי את סבסטיאן? הרי מה הדבר הנורא ביותר שיקרה?" אמר מייק.
"אני מניחה שאתם צודקים. אני אגש אליו מיד. חכו לי פה." אמרתי בחיוך. למרות שבליבי אני היססתי, ומה אם אני טועה? ומה אם סבסטיאן יפרש את זה בצורה לא נכונה? מה אם-
"די, לכי שום דבר נורא לא יקרה." אמר קול מאחורי. הסתובבתי.
"גבריאל." לחשתי.
"לכי, אל תאבדי את ההזדמנות הזאת." אמר גבריאל וסיבב אותי. "את צריכה את אח שלך." הוא אמר ודחף אותי בעדינות לכיוון של סבסטיאן. התחלתי לצעוד בצעדים מהוססים וקטנים.
"אנחנו תומכים בך!" אמר גבריאל וכל השאר הסכימו איתו. הגברתי את צעדי. הגעתי לסבסטיאן ורזיאל. רזיאל חייך ואמר "סבס משהי רוצה לדבר איתך, אז אני אלך." הוא הלך וחיוך מסתורי על פניו.
"מה קרה לית'- אני מתכוון אליבת'." הוא אמר. לית'…אחי הגדול נהג לקרוא לי כך כיוון שכשהייתי קטנה לא יכולתי לבטא את שמי וכל הזמן אמרתי לית'. אז זה הכינוי שרכשתי לעצמי בעיניו.
"סבסטיאן. או יותר נכון נייט!" אמרתי ונפלתי לזרועותיו.
"על מה את מדברת?" אמר סבסטיאן.

נקודת מבט של סבסטיאן:
"אתה מבין שהיא אחותך נכון? שניכם דומים כשתי טיפות מים!" אמר רזיאל. נאנחתי. אני צריך לשאול אותה. אבל היא בטח לא זוכרת אותי. בכל זאת שיניתי את שמי מנייט לסבסטיאן. רזיאל חייך פתאום.
"סבס משהי רוצה לדבר איתך, אז אני אלך." הוא הלך וחיוך מסתורי על פניו. הסתובבתי זאת הייתה אליזבת' שלי. "מה קרה לית'- אני מתכוון אליזבת'" אמרתי. כשראיתי את פניה המודאגים לא יכולתי שלא לכנות אותה בכינוי שהדבקתי לה כשהיא הייתה קטנה. עיניה התרחבו כאילו באי אמון "סבסטיאן. או יותר נכון נייט!" היא אמרה ונפלה לזרועותיי. לא יכול להיות, היא זיהתה אותי?
"על מה את מדברת?" בחנתי אותה. רציתי לדעת אם היא באמת מזהה אותי.
"מה זאת אומרת? אתה אחי! אתה נייט! הנייט שאני כל כך אוהבת! ואני לית' אחותך הקטנה והמגושמת!" היא אמרה והסתכלה עליי. עיניה הבריקו, דמעות נקוו בעיניה. היא זכרה…היא זיהתה.
"א-אתה רוצה לומר לי שאתה לא אחי?" היא אמרה ודמעות זלגו מעיניה האדומות והיפות. היא בכתה בגללי. חיבקתי אותה חזק. "ברור שאני אחיך לית'. רק רציתי לוודא שזה לא חלום." אמרתי ואפילו חיבקתי יותר חזק פחדתי לאבד אותה שוב. היא טמנה את פניה בכתפי. "ידעתי שזה אתה. הלב שלי אמר לי. נייט! אני כל כך שמחה!" היא אמרה וצחקה. דמעות העצב שלה הפכו לשמחה ואני בכיתי איתה. כולם הסתכלו עלינו ולא היה לי אכפת. רק עמדנו שם בכינו וחיבקנו אחד את השני. אני מכופף קצת כי היא בכל זאת הייתה נמוכה קטנטנה שכזאת. צחקתי. "מי אמר שלא קורים ניסים?" אמר אלידרק. כולם חייכו וכמה מהם מחו דימעה. "גילדה מאחדת לא רק חברים אלא גם משפחה." אמר המאסטר. לא היה קץ לאושרי.