An Adventure From A Fairy Tail – The New Kingdom – פרק 19.

"אז אנחנו עושים עצירה כאן…כדאי שנקים כיפת מגן לפחות." אמר איתן.
"כן, כדאי מאוד." הנהנתי וקמתי לרגליי התנודדתי והייתי נופלת לולא ליאו. "אמ..תודה." אמרתי.
"את צריכה לנוח, את לא חזקה מספיק." אמר ליאו בקול מוזר.
"מה זאת אומרת?" מלמלתי.
"זה אומר שאת חלשה-" התחיל ליאו לומר אבל קטעתי אותו. לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת שאני חלשה, אני אכזבתי את כולם במשא לעבר החלקים האפלים איבדנו את פרנק בגללי. אני לא מוכנה להקריב עוד אף אחד, גם אם זה אומר שעליי להקריב את עצמי. "אני לא חלשה! אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי! כבר אכזבתי את כולם פעם אחת ואבדנו את פרנק…אני לא מסוגלת לקבור עוד את חבריי!" קולי נשבר ודמעות של זעם וחוסר אונים זלגו מעיניי. כולם פשוט בהו בי. לא יכולתי לפענח את מבטם, דאגה? הלם? כעס?
"אליזבת'!" צעק איתן. "איך את מסוגלת לומר דבר כזה?!"
"אני יודעת אני לא יכולה לדבר על זה בקלות כזאת אחרי שבגללי פרנק מת!" בכיתי. איתן תפס את כתפיי וטלטל אותי. "תקשיבי לעצמך! את הקרבת את עצמך לא פעם אחת! כמעט מתת יותר מפעם אחת! את הצלת את העולם, פרנק לא מת בגללך! הוא הקריב את עצמו כי האמין שבכך יציל אותך מעצמך! זה היה רק מעציב אותו לשמוע אותך מדברת ככה." קולו רעד. ואז לוק התקרב באיטיות אליהם וקולו איים להישבר, "את חושבת שאם תמותי זה יקל עלינו?"
"מוות הוא לא הפתרון!" אמר ליאו.
"אנחנו צריכים אותך בחיים ליזי…אנחנו לא יכולים לאבד אותך גם אם זה אומר שאנחנו צריכים להקריב את עצמנו, כי את ליזי, את רוח התקווה שלנו. חזקה, אמיצה, חסרת פחד האישה הכי עוצמתית עליי האדמות לעולם לא תעמיד את חבריה בסכנה. ליזי את, את לא צריכה להיות חזקה תמיד. מותר לך לפחד, מותר לך להרגיש חלשה, אבל אסור לך לזרוק את החיים שלך לאוויר בלי לחשוב." אמר רזיאל בקול עדין.
"אבל…" התחלתי למחות.
"נקודת התורפה היחידה שלך היא שאת מגינה על כולם רק לא על עצמך." חייך איתן קלות.
"תני לנו להראות לך שגם אנחנו יכולים להגן על עצמינו ועלייך." אמר לוק. שוב פרצתי בבכי רק הפעם היו אלה דמעות שמחה. "אנשים…עד כמה שאני שונאת אתכם!" צחקתי בוכה. האווירה נהייתה קלילה וכולם קמו להקים את כיפת המגן. "תנו לי לעזור…" אמרתי וניסיתי לקום שוב רזיאל דחף אותי לישיבה. "ליזי, עד כמה שאת עקשנית…את נשארת למטה ונחה גם אם זה אומר שאני צריך לקשור אותך ולשבת עלייך." חייך רזיאל.
"טוב טוב אני נשארת פה." רטנתי. רזיאל פרע את שערי.
"ילדה טובה."

נקודת המבט של מירה-ג'יין:
"סופי אני חושבת שעלינו להקים כאן את המחנה שלנו.." אמרתי קצרת נשימה. בחיי היא יודעת לזוז. בשניות הקמנו את המחנה. "מוזר שלא פגשנו אף אחד עד עכשיו את לא חושבת?" שאלתי את סופי היא רק הנהנה קלות. היא לא מדברת הרבה אבל היא מועילה מאוד וקסם המפתחות שלה אדיר. "אז…" אמרתי. לא היו לי מילים ובאוויר שרר שקט מתוח.
"אני חושבת שכדאי שתוכלי מירה." אמר סופי והגישה לה מרק חם.
"מה? מתי?" מלמלתי בהפתעה. הופתעתי לגלות שיש לנו מדורה ושמיכה פרוסה.
"תופתעי מה אפשר לעשות עם הרוחות שלי." גיכחה סופי.
"את בחיים לא תפסיקי להפתיע אותי." אמרתי ולגמתי מהמרק שהיה כל כך טעים שחשבתי שבלוטות הטעם שלי נמסות. "אני רואה שאת נהנית…אני שמחה." חייכה סופי.
"אין על מה באמת! אני חושבת שאת פשוט נהדרת." אמרתי היא הסמיקה קלות. כנראה לא הייתה רגילה למחמאות וזה הפתיעה אותי כי ליזי מחמיאה לכולם על ימין ועל שמאל.