Dragon curse החלק הראשון

שש שנים עברו מאז, שש שנים מאז שאחי נהרג ע"י דרקון שהישתלט על הכפר….הוא היה ענק בגודלו וכנפיו הענקיות יכלו להעיף בתים למרחקים, נשיפה אחת שלו יכלה לישרוף חצי מהכפר, ועורו היה בלתי אפשרי לחדירה עם חצים רגילים.
לפני שש שנים, אחי ואני הלכנו יד ביד בשדות הירוקים והשקטים, קטפנו פרחים והיסתכלנו על צורות של עננים, הייתי אז בת 10 והוא בן 18. הוא הצטיין ביריית חצים ושירת בצבא הכפר ואני נישארתי בבית ועזרתי לאימי. היה לנו קשה אחרי שאבי ניפטר ממחלה קשה אבל התבגרנו על זה, התבגרנו בזכות אחי שאף פעם לא וויתר. אני זוכרת את הטפיחות שלו על ראשי כשבכיתי ואת המשפטי התמיכה שלו. את עיניו הכחולות והנוצצות שאף פעם לא ראיתי אותן בוכות, ואת החיוך הענקי שהוא תמיד עשה למרות כשהכל היה נורא.
לילה אחד היתעוררתי כששמעתי צרחות, כשהיסתכלתי מהחלון ראיתי שהרבה בתים נישרפים. יצאתי מהחדר וראיתי שאמא אוספת חלק מהבגדים ואחי בודק את החצים שלו. "אלדון, יש שריפה?" שאלתי אותו עוד כשהייתי ערה למחצה. הוא היסתכל עליי וחייך את החיוך שהכרתי. אחר כך הוא התכופף אליי והסיט את הפוני החום שלו מעיניו, התקרב אל מצחי ונישק אותו. "אם, את הולכת להקשיב לאמא נכון?" הוא שאל והיסתכל ישר לתוך עיניי. הינהניתי אליו והוא קם וטפח על ראשי. הוא התקרב לאמא ולחש לה משהו באוזן והיא הנהנה לו, ואז הלך עם חיציו לעבר השריפות. "בואי אם" אמא לקחה את ידי ורצה מתוך הבית עם הדברים שארזה. "אבל אלדון!" צעקתי עליה. "אלדון יהיה בסדר" היא אמרה וראיתי דמעות יוצאות מפניה. המשכנו לברוח ואז שמעתי נהמה ענקית, היסתכלתי מהר אחורה וראיתי אותו, דרקון שחור וענקי. "אלדון!" צעקתי. "אם, הוא יהיה בסדר! אנחנו חייבות להמשיך להתקדם!" אמא צעקה עליי. "לא! אלדון בצרה!" צעקתי השתחררתי מידה וברחתי אל השריפה. "אם!" היא צעקה אך כבר לא שמעתי אותה. ניסיתי לעבור בכל העשן שנהיה ולבסוף יצאתי ממנו, כשהגעתי לשדות שבהם אני ואלדון בילינו, כמה קילומטרים ממני ראיתי את הדרקון הענק, הוא נשף אש בכל מקום והרבה ירו עליו חצים. "אלדון…" לחשתי. "אלדון לא!" אחד מהגברים צעק ואז ראיתי מישהו קופץ לעבר הדרקון עם משהו נוצץ בידיו…זה היה חץ קריסטלי, אחד שמסוגל לחדור לתוך עורו של הדרקון. אחרי שככל הניראה הוא החדיר את החץ לתוך הדרקון הוא נדחף אחורה והדרקון נפל על הקרקע. מההדף של הדרקון על הקרקע נוצרה סופה שהפילה את רוב האנשים והיו כאלה שנידחפו אחורה. כשהכל חלף הדרקון נעלם לאנשיהו ובמקומו ראיתי ששוכב שמה איש. אני רצתי אליו כשצעקתי את השם של אחי… אבל זה לא היה הוא, הוא גם לא היה מהכפר, הוא שכב מת על הדשא. שלושה חודשים לאחר מכן נערכה לווית אחי שלא מצאו אחרי המאורע עם הדרקון. עכשיו רק אמא ואני נישארנו, בלעדיו. אמא התנהגה כאילו כלום לא קרה, צעקתי עליה בגלל זה הרבה פעמים אבל היא רק חייכה, פעם אחרונה כשצעקתי עליה היא הסתכלה עליי וגם עוד פעם חייכה… "למה את מחייכת?!" צעקתי עליה בבכי. "את יודעת לפני שהוא הלך…הוא לחש לי באוזן את משאלתו האחרונה למקרה שהוא לא יחזור…." ראיתי פתאום דמעה יוצאת מעיניה. "לא משנה מה ייקרה, תבטיחי לי שתהיי חזקה בשביל שתיכן… אני לא רוצה לדעת שאתן איי פעם תבכו או תוותרו" היא אמרה את מה שאלדון אמר לה. "מאז אני לא מרשה לעצמי לבכות, לא משנה עד כמה ייהיה קשה ועצוב אני אמשיך לחייך בשבילו" אמרה היא וניקתה את דמעותיה וחייכה עוד פעם.
החלטתי להראות מהצד שלי שגם אני חזקה ובגיל שש עשרה היצטרפתי לצבא הכפר. שם גיליתי על חצי הקריסטל מקרוב, אחי גילה עליהם והתכונן בדיוק ליום כזה כדי לבדוק אם הם יעבדו. בגלל אחי הם ניקראו חצי אלדון. בגלל שהייתי אישה וקטינה עדיין, נתנו לי רק לייצר כלי נשק. וביניהם היו גם ההכנות של חיצי אלדון…שמעתי שמועות מהשווקים של הכפר שמישהו ראה דרקון, אם זה באמת נכון תהייה לי הזדמנות לנקום.
באחד מין הימים הלכתי לצייד ביער שנימצא ליד הכפר. כשתפסתי כמה ארנבים ראיתי צל ענקי עף מעליי, היו לו שתיי כנפיים ענקיות וזנב ארוך. כשהרמתי את פניי למעלה ראיתי אותו, דרקון שחור מעופף, בדיוק כמו זה שניראה בלילה שאלדון נהרג. בכפר קראו לו נייט בגלל שהוא היה שחור ואפל. חשבו שהוא נהרג אבל אחרי שראיתי אותו כניראה הוא פשוט נעלם במהירות והחץ לא הצליח להשפיע עליו. רצתי בחזרה אל הכפר איפה שהתגורר הצבא והגעתי לחדר המפקד בזמן שניסיתי להסדיר את הנשימה. "נייט חזר" ניסיתי להגיד. המפקד ישר קם על רגליו מכיסאו והיסתכל עליי בפחד. הוא יצא מהר מחדרו אל איפה שכל הצבא היה והכריז שהדרקון חזר, כולם גם הגיבו בפחד. הסברתי להם לאן הוא עף והם החלו לתכנן תוכנית ואותי שלחו להמשיך להכין חצי אלדון. "בבוקר נצא!" קרא המפקד וכל הצבא הריע לו. "אלדון…" לחשתי לעצמי.