The Game Of Life-2

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
כעבור כמה שבועות קלטה מריסה חלק מדרכיו המעוותות של המקום. האישה עם השיער החום, ששלטה בהכל, נקראה נורה. נורה שנאה גברים. תיעבה אותם. כל שנה היא לקחה כמה ילדות והעריכה אותן. לחלק אמרו להרוג את חיות המחמד שלהן. לחלק את חברותיהן. לחלק את אחיהן ואחיותיהם. לחלק את אביהם. ורק לילדה אחת, בת שבע, אמרו להרוג את אמה. האדם הקרוב ביותר ללבה של ילדה קטנה. ככל שציוו על ילדה להרוג מישהו שהיא יותר אהבה כך היא נעשתה יותר קרה. חסרת רחמים. מכונת הרג מושלמת. ברגע שהרגו בשביל נורה, הקסם שלה ליפף אותן וכבל אותן אליה. ואל החיים. זה למה כשמריסה ניסתה להרוג את עצמה אחרי שהרגה את אמה הרגישה את אותם דברים וחזרה לחיים. היא לא יכלה למות.
זו הייתה מחשבה מדכאת בנסיבות הקיימות. במשך שנים אימנו את הבנות לפגוע ולענות גברים.
כך גם את מריסה. בהתחלה נרתעה מהמלאכה ונאלצה לסבול שעות על גבי שעות של הצלפות ממיקרה בעלת עיני הקרחון.

ככל ש"הכשרתה" התקדמה כך נעשתה אדישה. היא למדה איך להחזיק גבר על הגבול הדק שבין מוות לחיים בעינויים משוגעים. סוטים. חולים.
היא למדה איך לגרום לגבר שרירי ובריא שגדול ממנה פי שלוש להתחנן אליה ולציית לה.

–את החלק הזה לקחתי מסדרת "חרב האמת", אבל זה כל מה שאני לוקחת ישירות מהספר–

היא למדה להתענג על כאבם. היא נהנתה מההתחננויות שלהם.
מהייסורים.
מהצרחות.
מהדם.
מההזיות.
מהמוות.
עד שהגיעה לגיל חמש עשרה היא כבר הייתה תלמידה מצטיינת.

אך היא מעולם לא סלחה למיקרה ולנורה.

בסופו של דבר כל הבנות נסוגו מפניה כשחלפה במסדרון. אפילו מיקרה נרתעה כשהילדה החיוורת והדוממת הלכה לידה ונעצה בה עיניים מתעבות.

ערב אחד הביאו לה בשר חדש. נער בן שבע עשרה. גבוה. מחוטב. עיניים אפורות (לא דומות כלל לעיניה הכסופות של נורה). שיער חום כהה.
הוא לא הבין מה קורה. כל שידע הוא זה שהכניסו אותו לארמון מלא בנשים צעירות ושאחת יפה במיוחד התקדמה אליו בצעדים בטוחים.

היא נעצרה במרחק קטן ממנו ולפתה את סנטרו, בוחנת אותו כמו שבוחנים נתח בשר. וודאי הבנתם שזו מריסה. היא הביטה בקור בשומרות השריריות באופן מגוחך והחוותה בתנועת ראש מהירה שיעקבו אחריה כשהחלה לרדת במדרגות אל עבר חדר אבן. לאחר מכן סימנה להן שילכו. כשנותרה עם הנער לבדו שאלה אותו לשמו.
"ניקולס. ואת, נערתי?"
חיוך אכזרי עלה על שפתיה. "אתה יכול לבחור בין הגבירה לבין הגבירה מריסה."
"אז מריסה." הכריז בחיוך מרוצה. טעות חמורה. בשנייה נשלף הסכין הקסום שלה, ליאונדר, והוצמד לכתפו של ניקולס. הוא זעק בצליל נשבר ומופתע והיא הרגישה קפיצת חדווה בחזה מהצליל. היא עוד תשמע את הצליל הזה הרבה. היא השאירה את הקת של הסכין על כתפו (כל הסכין היה מכושף. היא יכלה או לחתוך אותו ובנוסף לכאב של החתך יהיה הכאב של הקסם או שהיא תצמיד או תכה אותו עם הקת, והקת גם קסומה ואם היא תכה אותו עם הכת אז הקסם שמשולב עם המכה יוכל לשבור לו עצמות.) וקירבה את פניה אל פניו.
"הגבירה מריסה, זוכר?" סיננה. פניו התעוותו במצוקה.
"כן." אמר. עוד טעות. היא הדקה את אחיזתה והצמידה את הקת ביתר עוז, שניות מלשבור את כתפו. הוא צעק במצוקה. "כן, הגבירה מריסה." תיקנה אותו.
"כן, הגבירה מריסה." אמר ודמעות זלגו מעיניו מחריפות הכאב. אקסטזה רצה בכל שריריה.
"הכאב שלך מרהיב, כלבלב."
—————————–ניקולס—————————–
הכאב היה מחריד.
הוא לא היה טיפש. הוא ידע מה היה המקום הזה. מי הייתה הנערה הזאת. הגבירה מריסה. כשהייתה בת שבע רצחה את אמה בפקודת הגבירה נורה.
למרות הכאב שהיא גרמה לו, הוא לא יכל אלא להימשך אליה. שיער זהוב אסוף בצמה הדוקה. עיניים ירוקות ומלאות בכאב עצור. ובשיגעון. פנים חיוורות. גוף שהיה משגע את כל הגברים, עטוף בחליפה לבנה מעור. הסיפור שלה היה מזעזע ועצוב.
דמעות כאב זלגו מעיניו.
"בבקשה, הגבירה מריסה. הפסיקי."
התחנן. כתפו בערה בכאב. הוא הרגיש כאילו ברק שוגר אל כתפו. כאב מחשמל. כאילו עצמותיו התנפצו והרסיסים קרעו את גידיו. והוא ידע שהייתה זו רק ההתחלה.
עיניה נצנצו בחדווה ושיגעון. "אוה, אתה נשברת מהר משחשבתי, כלבלב."
"לא נשברתי," סינן מבין שיניים חשוקות. חיוך ענוג עלה על שפתיה שסחרר והפחיד אותו באותו הזמן.
"הגבירה מריסה." הוסיף ברעד בלתי נשלט. "יפה. אתה לומד מהר." אמרה בסיפוק ששימח אותו.
היא התרחקה ממנו ולקחה משהו משולחן עץ. היא הראתה לו קולר חלק לגמרי מאותו העור שעטף את נדן הליאונדר השחור. "בזה יש את אותו הקסם שיש בליאונדר שלי, רק הרבה יותר חלש. זה יהיה עליך תמיד. זה יזכיר לך בדיוק מה יקרה לך אם לא תציית לי." הוא לא ראה שום נקודת פתיחה, אבל היא הצליחה להפריד בין שני חלקיו ולסגור אותם מחדש על צווארו. אותו הכאב המהמם זעזע אותו, אבל בעצמה חלשה הרבה יותר.
היא לקחה שרשרת ברזל וחיברה אותה לתפסן בקולרו. היא חיברה את הקצה השני לחגורתה ובדקה את אורך החבל. מטר. היא התרחקה ממנו, שכרע על ברכיו, ומשכה בשרשרת.
"קום, כלבלב." ציוותה. הוא מהיר לבצע את פקודתה אבל רגליו כשלו מעט כשקם. היא הצמידה את הלהב לחלק הפנימי של ידו וכאב נורה במעלה זרועו. הוא צרח.
"תקום מהר יותר בפעם הבאה." סיננה. "כן, הגבירה מריסה." מלמל חלושות.

"בוא, כלבלב." אמרה והוא כשל אחריה.