The Legacy of the Numbers פרק 18

קולות הצעדים של לוקאס וצ'אד נחלשים כמה רגעים אחרי שהם עולים במדרגה האחרונה.
אני נשאר לשבת, עדיין מרגיש מעט מסוחרר. אחרי כל כך הרבה ריצות ארוכות עם המהירות שלי אני מתחיל להתרגל, ואולי אפילו הייתי מצליח להכניס נשימות סדירות אם לא הייתי יושב לבד בסלון מול קייט.
היא מביטה בי, עדיין אוחזת את ידי מתחת לשולחן. איך זה שבמצב בו לוקאס שוכב פצוע ליד חייל עצום שמרים עליי סכין ומאיים ללכוד אותי, אני מצליח להשאר יותר רגוע מלשבת מול קייט? זה מוזר.
"אתה מתכנן ללכת לשם," היא אומרת לפתע, "אל הכתובת שההורים שלי הביאו, או לכתובת שיש אצל צ'אד."
"עוד לא החלטתי לאן קודם, אבל כן," אני מודה. מצד אחד אני רוצה לדעת מה אמא שלי השאירה לי, מה חיכה לי כל השנים האלה. מצד שני, לא רק שיש לו מידע שיכול לעזור, אני חייב למצוא אותו בשביל המפגש שכל כך חיכיתי: הראש שלו והאגרוף שלי שנע במהירות של מכונית.
"אני באה," היא מפצירה, עיניה נועצות בי מבט חד.
"את לא צריכה-"
"אני באה, בין אם אתה רוצה או לא," היא ממשיכה.
אני מביט בעיניה ולא יודע מה לאמר. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיות רחוק מקייט, אבל אני גם לא מוכן לקחת אותה אם אני יודע שיש סיכוי שהיא תפגע.
"יש לך פה הורים, חברים. את לא יכולה להשאיר הכל מאחור," אני אומר בהיסוס.
"אתה רומז שלך אין?" היא שואלת בהרמת גבה.
"את יודעת שזה לא אותו דבר, קייט. לך יש בית עם הורים לחזור אליו, לי יש דירה ריקה."
"מה עם צ'אד?" היא שואלת.
"מה-"
"מה איתי? מה עם אמא של צ'אד וההורים שלי? אתה אומר שלהם לא אכפת ממך? אתה חושב שהם לא דואגים לך?" היא קוראת בזמן שלוחצת חזק את ידי.
אני מהסס לרגע, לא בטוח איך להגיד את מה שאני חושב. לא קייט, זה לא אותו דבר. זו לא אותה הרגשה שיש לכם, ההזדמנות לחיים רגילים. ההזדמנות שלי הלכה ברגע שאני ואמי נשארנו לבד, ונעלמה לתמיד כשהיא נפטרה. העולם שלי התהפך לתמיד ואז שוב לפני שנה. שום דבר בחיים שלי לא ישתווה למה שיש לכם, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לדעת למה הכל קרה.
"זה מסוכן," המילים היחידות שיוצאות מפי.
"מה ההבדל ביני לבין לוקאס?" היא שואלת בזמן שתופסת את המחשב של צ'אד במחשבה ומקרבת אותו לראשי.
"שעם לוקאס אי אפשר לדבר, גם אם הייתי רוצה לא הייתי מצליח למצוא בו טיפת היגיון," אני אומר עם חיוך. לרגע אני חושב שאני מדמיין כשהכיסא שלי נמשך לאחור, אולי זה רק הטלקינזיס של קייט. "חוץ מזה, הוא יכול לרפא, זה יתרון."
"אז אם המצב באמת יהיה מסוכן הוא ירפא."
אני מניד בראשי. "זה לא כזה קל-"
"אני לא משאירה אותך שוב לבד!" היא קוראת לפתע, המחשב נופל לשולחן בקול חבטה, האוזניות מזנקות ומתנגשות בדלתות הזכוכית.
עיניי נפערות, גופי רועד לרגע. היא שותקת, טיפות מנצנצות בקצוות עיניה.
"על מה את מדברת?"
"אני לא יכולה שוב," הוא אומרת בקול רועד, השפה התחתונה שלה זזה בתנועה בלתי רצונית. "היא לא הייתה חשובה רק לך, ברנדון."
המילים שלה שולחות צמרמורת בגופי, ידיי מתחילות לרעוד יותר ממה שכבר רעדו. אם חושבים על זה, מעולם לא יצא לנו לדבר על המוות של אמא שלי. אחרי שזה קרה אני ניתקתי את עצמי מהכל, האדם היחיד שרציתי לדבר איתו הייתה הלנה, אמא של צ'אד.
"אתה פשוט נעלמת," היא לוחשת ודמעה זולגת במורד פניה והיא מטילה את ראשה מעט הצידה. "ברנדון,אחרי שזה קרה, אתה פשוט עזבת. אני לא ידעתי מה קרה לך, רק שהיית איפשהו בעיר. פעם היית מגיע אלינו כל יום, או שהיינו משחקים אצלך, או שהיינו בבית שלך איתך כשהיית לבד וחיכית שאמא שלך תתעורר, אבל אז פשוט עזבת. היה לי מספיק קשה לאבד אותה, מי שהחשבתי לאמא שנייה, שדאגה לי לא פחות מההורים שלי, ואז גם אותך איבדתי."
היא עוצרת לדבר לרגע, עוצמת את עיניה ונותנת לדמעות להשתחרר. הלוואי והייתי יודע מה להגיד, שהיה לי איך לענות לה. לא חשבתי אף פעם על איך ההתבודדות שלי השפיעה על אחרים, וספציפית על קייט. ואחרי שהכל עבר, שהצלחתי להשיב טיפה של שפיות לעצמי, עדיין היה לי את הפחד לחזור אליה. חשבתי לעצמי שאחרי הזמן שעבר מאז הילדות אנחנו עכשיו כמו אנשים זרים, אבל היא לא ראתה את זה ככה.
"ואז פגשתי אותך שוב בתיכון," היא מחייכת ופוקחת את עיניה. "לא ידעתי איך לפנות אלייך, חשבתי שאתה לא תזכור אותי. פחדתי כל כך שאתה כבר לא אותו האדם שהעברתי איתו את כל הילדות שלי. אבל טעיתי, ברנדון. רק להעביר איתך את השיחות הקצרות האלו הבנתי ישר, אתה אותו הילד הביישן שהכרתי, גם אחרי השנים הארוכות האלו," היא מנגבת את הדמעות ומסדרת את השערות שעל מצחה.
אם עדיין היו נשארים בי כוחות כלשהם הייתי שולף את הטיפות עם השליטה במים.
"אני לא משאירה אותך שוב לבד," היא אומרת וקמה. "אני באה איתך, לגלות עוד על לולה. אני רוצה לדעת לא פחות ממך," היא ממשיכה ונועצת בי שוב את המבט שלה.
"בסדר," אני ממלמל אחרי כמה שניות. אין לי איך להתנגד, בעיקר כי אני לא יודע מה להגיד כדי לשכנע אותה. אני לא יודע מה להגיד לה בכלל, מבטה תמיד משאיר אותי ללא מילים.
היא מהנהנת, מרוצה מהתשובה ומתקדמת לעבר היציאה. אני נשאר לשבת, מחזיק את ראשי בין ידיי. אני בודאות עוד אתחרט על זה, ובתקווה שלא נתקל ברג'יס לפני שנספיק לחזור. לבסוף, אני שומע את חריקת השער שמסמנת שהיא עזבה לחלוטין.
"זה לא הלך כמו שקיוויתי," צ'אד אומר בעוד שהם יורדים במדרגות.
"עשינו מה שיכולנו, הבעיה היא בו," לוקאס משיב והם נכנסים לסלון.
אני מרים אליהם מבט זועם. "אתם הקשבתם?"
"הבית לא עד כדי כך גדול," לוקאס מניד את ראשו. "צריך לעבוד על האקוסטיקה."
"במיוחד באיזור שצמוד למדרגה העליונה," צ'אד מוסיף, "יפתיע אותך כמה אפשר לשמוע אם אתה באמת מתאמץ."
אני בוהה בשניהם עם עיניים פעורות. אין להם גבולות.
"אבל היי, עוד אחד יותר נחמד," אומר לוקאס ומוחא כף. "תמיד כיף לשחק ב'מה השם' כשיש יותר משתתפים!"
"אתם לא נורמאליים."
"אומר לי הבחור שמזיז דברים עם המחשבה," מגחך צ'אד.
"בוא נדבר על חוסר הכישורים החברתיים שלך אחר כך," אומר לוקאס ומעלה על פניו מבט רציני. "החלטת כבר מה היעד הראשון שלנו?"
"מתי הספקתי בין השיחה שלנו לשיחה שדחפתם אותי ואת קייט לנהל?" אני רוטן.
"הכתובת," צ'אד מתפרץ, "היא לא באיזור קרוב לוושינגטון."
"אז איפה?"
"טקסס."
אני ולוקאס מגלגלים עיניים. מדהים, ברור שהוא יהיה דווקא במקום שהרגע היינו בו, וכבונוס המקום האחרון בו ראינו את רג'יס. זה מרגיש שיש לו כשרון לייצר חדשות רעות בכל דבר שהוא עושה.
"אז אין לנו אפילו איך להגיע לאחד מהם על הדרך," ממלמל לוקאס ומתיישב לידי. הוא חושב לרגע ואז מרים את מבטו אליי. "אתה כבר יודע לאן אני רוצה להגיע קודם."
"אתה חושב שיש לו תשובות לגבי הכוחות," אני אומר.
הוא מהנהן בתגובה. "אנחנו לא יודעים עליהם כלום עדיין, והוא הראה שיש לו ידע בנושא. הייתי מעדיף להשיג את הידע הזה לפני שרג'יס ימצא אותנו שוב," הוא אומר ונושך בשפתיו. "ואם אפשר הייתי רוצה לתפוס גם אותו קודם, לעצור אותו לפני שיכה שוב."
"אני עדיין לא יודע מי זה רג'יס להזכירכם," צ'אד אומר ומושך בכתפיו. "אבל לאמא של ברנדון היו את הכוחות, לא לאבא שלו. מה שהיא השאירה יכול להיות קשור לזה, אולי אפילו להסביר איך יש לכם אותן יכולות."
אני מהנהן, נותן לדברים שהם אמרו לשקוע. בסופו של דבר נגיע לשני היעדים, השאלה ממה להתחיל. לוקאס צודק שהזמן שרג'יס הביא לנו אוזל, אבל אמא שלי השאירה משהו שיכול להיות קשור לכוחות. בתקווה אפילו אקבל תשובות לגבי שלי.
"אתה לא חייב להחליט בשנייה הזאת," צ'אד אומר. "אבל אין לכם יותר מדי זמן. אל תשכח מה קרה לכם ביער."
עיניי נפערות ואני מרים אליו מבט ואז מפנה אותו ללוקאס. "אמרתי להם שאני מהעיר ליד."
"בתקווה הם עדיין מחפשים אותך ביער," לוקאס משיב ומהנהן. "או שהם מחפשים איזה מן 'ליאון' גר כאן. יש זמן, אבל לא הרבה."
אני קם במקומי ומתחיל לצעוד בחדר. אין לנו שום דבר מתוכנן, אמצעים או מסלול בשביל לצאת עכשיו. לוקאס ואני עדיין צריכים מנוחה מכל מה שעברנו, אבל יותר מדי והם עלולים לחסום את הדרך היחידה שלנו לברוח.
"צ'אד," אני אומר והוא מגחך.
"רעיון משוגע, לך על זה."
"אנחנו צריכים רכב."
הוא מביט בי לרגע מבולבל, אבל לבסוף מצר את עיניו ומניד בראשו. "היא בחיים לא תסכים."
"תגיד לה שאני צריך לנסוע אליו עכשיו."
"עוד יותר סיבה למה היא לא תסכים."
"על מה אתם מדברים?" לוקאס שולח מבטים מבולבלים בינינו.
"ברנדון אמא שלי תעשה הרבה בשביל לעזור לך, אבל לא את זה," הוא אומר ומרים את ידיו. "לא משהו כזה."
"אם לא תצליח אני אפנה אליה בעצמי," אני ממשיך. "אנחנו נחזיר אותו, אני מבטיח. אני רק צריך לעשות נסיעה או שתיים."
צ'אד ממשיך להביט בי ולבסוף צוחק. "אם לא הצלחת לשכנע אותי, לא תצליח אותה."
"אני אלך על הסיכוי הכי קטן שיש לי," אני מחייך חזרה.
"זה בסדר, כשאני לא מנסה לדרוס אנשים, בדרך כלל רכבים לא מתהפכים לי," לוקאס קם ומניח יד על כתפי.
זה לא נראה שהמילים האלו עודדו את צ'אד, אלא רק הלחיצו אותו יותר.
"הוא נהג לא רע, רק פעם אחת הוא כמעט הביא למותינו," אני מוסיף.
צ'אד מניד את ראשו ומסתובב אל המחשב. "תתחיל לעבוד על תכנית ב', כי כרגע הסיכויים לא גדולים." הוא מרים את המחשב ומסתכל מסביב. "איפה האוזניות שלי?"

כל הבגדים שהיו בארון שלי כעת מפוזרים על רצפת החדר הקטן. כשאני משוכנע שהחדר מבולגן מספיק, אני מהנהן ויוצא אל הסלון.
"סיימתי מהצד שלי," אני אומר ומביט סביב. השולחן צמוד לחלון, שני הכיסאות זרוקים בצד, מדף אחד בארון החום שעומד ליד הטלויזיה שבור, הרבה מחפציו זרוקים לצידו.
"רוב האוכל מקולקל, אז הסתפקתי בלהשאיר את המקרר פתוח," לוקאס אומר. הוא נשען על השיש, כל המדפים מעליו פתוחים, מעט האריזות והתבלינים שהיו שם מבולגנים או נמצאים על השיש. הוא אוכל חטיף אנרגיה, מפזר את הפירורים שנופלים ממנו על הרצפה.
"אתה יודע שזה ממש ישן, נכון?"
"רשום שיש עוד יומיים לתאריך השימוש," הוא אומר וזורק את העטיפה על השיש. "מבולגן מספיק?"
"זה לא כאילו יש הרבה חדרים לבלגן," אני מגחך ומושך בכתפיי.
"אם אני הייתי נכנס לדירה הזאת," הוא אומר ומביט סביב. "הייתי אומר שאו שאתה גרוש שגר לבד או שמיהרת ממש לאסוף הכל ולברוח."
"ומאחר ואני לא עומד בקריטריונים של הקבוצה הראשונה, הם ישייכו אותי לשנייה." אני לוקח רגע להביט בארון. "שברת לי את המדף?"
"חשבתי יוסיף לאווירה."
"אתה יודע שהדירה משולמת בשכירות, נכון?"
הוא פוער את עיניו ומסתובב אליי. "אה, כן, ברור! זה למה הם יופתעו יותר כשיראו ששברת את המדף!"
אני מניד את ראשי ומסתובב אל היציאה, מרים את התיק הצהוב. מילאתי אותו במספיק ציוד הפעם בתקווה, במיוחד כשאני יודע מה היעד שלנו. יעדים, יותר נכון.
הייתי שמח להשאיר הכל כפי שהוא היה, שיהיה לי מקום נוראמלי לחזור אליו, אבל לוקאס צודק. לדאוג שהכל מבולגן יגרום להם לבלבול, יקשה עליהם למצוא אותי.
מצד שני זו עצה שלקוחה מהסרטים, לא בדיוק המקור הכי אמין.
הוא תופס את הידית של המוודה ונעמד ליד היציאה. "כמה מילים אחרונות?"
"מקום נוראי, שכנים לא רעים," אני ממלמל ויוצא.

אנחנו מתקדמים אל הבית של צ'אד, מרחוק אני מזהה את הרכב הלבן המלוכלך נמצא מחוץ לחנייה. כל מה שאני זוכר על הרכב זה שהוא היה שייך לו, וכשהחליט לקנות אחד חדש, הלנה באה לקחת את הישן. היא לא משתמשת בו יותר מדי, הכל גם ככה קרוב לה לבית. את רוב הנסיעות היא עושה עם החבר שלה שגם לו יש רכב.
ביום ההולדת ה-15 שלי היא אמרה שכשאגדל ואעשה רשיון אין לה בעיה להביא לי אותו. כמובן שזה לא עורר בי שום התרגשות, אבל כרגע אני צריך אותו.
הבית שלהם צבוע בלבן מבריק, חלונות רחבים ויש להם מרפסת גם בקומה העליונה וגם בקומת הקרקע.
חיוך עולה על פניי כשאני נזכר בשימוש הכי מצחיק שיכולתי לחשוב עליו בכוחות שלי. באותו הרגע הכוחות שלי עדיין היו חדשים, והתעניינתי בלחקור דרכים להשתמש בהם. ישבנו בסלון, ומבלי שצ'אד שם לב, שלפתי חפצים שהיו קרובים למרפסת והעלתי אותם למרספת בקומה העליונה. בכל פעם שהוא הסתובב דבר נוסף נעלם, עד שהוא הבחין כבר חצי סלון היה ריק והתנשפתי כמו מטורף.
אלה היו זכרונות של זמנים פשוטים.
הם עומדים לצד הכניסה, הלנה נותנת לו מעטפה חומה רחבה ומחזיקה בשנייה מפתחות. היא מזהה אותי ומנופפת, מעלה חיוך קל.
"שום בדיחות על כוחות, רוצח, צבא או כל דבר אחר שלא היית מספר למישהו שהרגע פגשת," אני מסנן בשקט ומנופף חזרה.
"אתה מדבר אליי כאילו הדבר היחיד שאני עושה זה לספר בדיחות," הוא לוחש.
"נכון, לפעמים אתה מדבר על סרטים בלי שום סיבה."
"היי, זה," הוא מתחיל אך מנמיך את קולו כשאנחנו מתקרבים, "נקודה טובה, אשאר שקט."
"ברנדון, טוב לראות אותך," היא אומרת. היא נמוכה מעט מצ'אד, שיערה בלונדיני מתולתל וקצר, עיניה כחולות.
"גם אותך," אני משיב.
"אז אתה הולך לפגוש אותו? אתה באמת צריך את זה עד כדי כך?" היא שואלת במבט מודאג.
"יש משהו שאני צריך לדבר איתו עליו."
"הוא לא אדם שאוהב לדבר הרבה, או לתת סיבות למעשים שלו," היא אומרת ומגרדת בראשה. "הוא תמיד היה ככה. אני בספק שהוא השתנה."
"גם אני, אבל זה משהו שרק הוא יכול לעזור לי איתו."
היא לא עונה, רק ממשיכה להביט בי לכמה רגעים. "אני לא רוצה שתלך לפגוש אותו, לא עדיין. ובמיוחד שלא לנסוע עד לטקסס, השתגעת?" היא קוראת לפתע.
"אולי," אני עונה, מעלה חיוך נבוך. לא יכול להגיד לה שכבר הייתי בטקסס, ממש לפני שבוע.
היא שותקת לרגע ואז מביטה בלוקאס לפני שחוזרת להביט בי. "אבל מגיע לך, תשובות. מעולם לא הצלחתי לקבל אותן ממנו, אולי אתה תכניס בזקן קצת הגיון."
אני מהנהן.
"אתה הבחור שיודע לנהוג?" היא פונה ללוקאס ומרימה גבה.
"כן גברתי!" קורא לוקאס ונמתח במקום, דבר שגורם לי ולצ'אד להפנות מבט ולגחך.
"אל תקרא לי גברתי, עדיין לא הגעתי לגיל הזה," היא מניפה את ידה באוויר. "הרשיון עלייך?"
"כן, גברתי! הוא נמצא במזוודה ולא נוח לי להוציא אותו עכשיו, גברתי!" לוקאס ממשיך ובשלב הזה אני וצ'אד לא עוצרים את עצמינו מלצחוק.
"תרגעו שניכם!" היא נוזפת בנו לפני שחוזרת ללוקאס. "ואמרתי לך להפסיק עם הגברתי! הבנתי, אתה לא צריך את כל ההצגה הזו."
היא נאנחת ומעלה שוב את מבטה המודאג. "לצערך אני לא בדיוק סומכת עלייך, אני בקושי סומכת על הבלוק הזה," היא קוראת ומכה את צ'אד בראשו עם כף ידה. "אבל ברנדון סומך עלייך. לא שזה גם מספיק," היא ממשיכה ומושיטה לי את המפתחות.
אני לוקח אותן מידה ומביא אותן ללוקאס. "אל תדאגי," הוא מחייך אליה. "אני כבר רגיל לטפל בו."
היא מנידה בראשה וחוזרת אליי. "תשמרו על עצמיכם, ברנדון. אני מקווה שהוא יתן לך יותר תשובות ממה שהוא נתן לי."
"אני לא אעצור את שאקבל אותן," אני אומר.
היא מחייכת ומתקרבת אליי, כורכת סביבי את ידיה. "אתה גדלת כל כך. אני בטוחה שהיא גאה בך."
"תודה, על הכל. אני מתכוון לזה," אני אומר ומחבק אותה חזרה. לא משנה מה עברתי, היא תמיד דאגה לי. אולי לזה קייט התכוונה כשאמרה 'אמא שנייה'.
היא משחררת ופונה לצ'אד. "אולי אם תעשה משהו מועיל אי פעם מישהו יהיה גאה בך."
"אשתדל," הוא מחייך. היא מכה אותו בכתף ומסתובבת לכיוון הבית, רק בקושי מצליחה להחביא את החיוך שלה.
"אז, לאן קודם?" שואל לוקאס.
"לאסוף את קייט," אני עונה. "הכתובת של המקום שאמא שלי השאירה בו את הדברים אצלה."
"חכמה," מגחך לוקאס.
"אתה תבוא איתנו לשם?" אני פונה לצ'אד.
"לפחות עד שאהיה בטוח שאתם תצאו בשלום."

קייט מחכה ליד השער החלוד של ביתי הישן, לבושה בג'ינס שחור ארוך וחולצה לבנה, על גבה תיק אדום.
שלושתינו יוצאים מהרכב ומביטים לכיוון הבית בזמן שהיא מתקרבת.
"היה קשה לשכנע אותם?" שואל צ'אד.
"טיפה. בסופו של דבר הם הבינו שאני לא אוותר על להיות שם, לראות מה לולה השאירה," היא אומרת במבט עגום ומסתכלת על הבית.
זה מרגיש מוזר, אבל יכול להיות שאני פשוט לא באמת זוכר עד כמה הן היו קרובות. נראה שיותר מדי פרטים על העבר שלי נעלמו ממני, אולי פשוט הדחקתי הכל.
"טוב, זה בשבילך." צ'אד מושיט לי את המעטפה החומה שאמו הביאה לו.
"מה זה?" שואל לוקאס ומצביע על המעטפה.
"פחות או יותר שנה אחרי שהוא עזב, הוא פתח חשבון בנק שאליו הוא מעביר כספים," אני אומר ולוקח את המעטפה. "הוא נתן את כל הפרטים לאמא של צ'אד, וכל פעם שהייתי צריך משהו היא הייתה משתמשת בזה, או למקרים שבהם רציתי שלי בעצמי יהיה עליי. יפתיע אותך לגלות שהממשלה שלנו לא מרגישה בנוח שלילד בן 11 תהיה גישה לחשבון בנק."
"חוצפנים," לוקאס ממלמל ומעמיד פני מופתע.
"אם אתה צריך עוד, רק תתקשר," צ'אד אומר. "או, אתה יודע, ככה או ככה תתקשר. היא תהרוג אותך אם לא."
"לצערי אני מאמין לך," אני צוחק ומכניס את המעטפה לתיק.
צ'אד מהנהן ופונה לקייט. "תשמרי על עצמך. אי אפשר לסמוך עליו לרגע," הוא אומר ומצביע עליי.
"מבטיחה," היא צוחקת ומחבקת אותו.
"לוקאס," הוא מתחיל וצועד אליו.
"כן, כן, לדאוג שהוא לא נכנס לצרות כמו שהוא אוהב, ולוודא לצחוק עליו בכל הזדמנות, זה לא הרודאו הראשון שלי," הוא קורא בחיוך ושולח את ידו קדימה.
צ'אד מגחך ולוחץ את ידו. "תשתדל לא להרוג אותם."
לבסוף, הוא פונה אליי. "אני יכול להגיד לך משהו, אחרי כל כך הרבה שנים של הכירות?"
"מה?"
"אתה משוגע, חד משמעית. הרעיונות המשוגעים שלך גרמו לכל כך הרבה צרות, אתה לא חושב לפני שאתה עושה משהו והיכולות החברתיות שלך שואפות למינוס." הוא עוצר, מחכה לתגובה שלי.
"אבל?" אני דוחף בו.
"אין אבל, אתה פשוט משוגע. תעבוד על זה. ובהצלחה," הוא מסיים ושולח את ידו קדימה.
לא המילים הכי מעודדות, אבל מצד שני אני לא יודע מה אפשר להגיד במצב הזה.
"תודה," אני ממלמל לבסוף ולוחץ על ידו.
"תנסה להשיג ממנו חתימה, בכל זאת, שמעתי עליו כל כך הרבה."
"הוא ידוע בתור אחד שמאכזב, אבל אנסה," אני צוחק.
לבסוף, אני, לוקאס וקייט נכנסים לרכב, צ'אד נשאר לעמוד שם.
"אז, לאן נוסעים?" לוקאס שואל ומתניע את הרכב, אני יושב לצידו וקייט במושב האחורי מניחה את התיק לידה, מושיטה לי את הפתק.
אני מביט בשניהם, מחזיק כל פתק בידי. באחד כתוב 'ג'ון' עם כתובת בטקסס, בשנייה 'לברנדון' עם כתובת בוושינגטון.
לבסוף, אני מושיט לו את ידי. הוא לוקח את הפתק, מביט בו ומהנהן.
"אז יוצאים לדרך."