The Legacy of the Numbers פרק 7

איך אפשר להרגיש שאתה עומד מול סכנה?
שאתה עומד מול הר שאין ביכולתך לעבור, חורק שיניים וגורר את עצמך קדימה, בעוד שאתה נושא על עצמך עול כל כך כבד שאתה מרגיש שעוד רגע רגליך יקרסו?
אני בטוח שיש שם לרגש הזה. אני רק לא זוכר מהו.
אני ולוקאס עומדים אחד ליד השני, שמיים שחורות עם נקודות אור לבנות חלשות, אורו הצהוב של הפנס חושף את הדמות הלבושה בשחור, ברדס מכסה את ראשה.
"ברנדון," אני שומע את לוקאס לוחש.
"אני יודע," אני מהסס, "אנחנו לא יכולים לנצח."
הוא מהנהן בעוד שפחיות ריקות מרחפות סביבינו.
"מה התוכנית?" אני שואל, לא מוריד את עיניי מהרוצח. בפעם האחרונה שיצאתי מריכוז הוא נעלם ומצא את דרכו אל דירתי. לא הפעם.
"הרכב זה הסיכוי היחיד שלנו לברוח," הוא מתחיל ואני שומע אותו בולע רוק. "בשביל זה אני צריך זמן-"
"ובשביל זה אתה צריך שאני אעסיק אותו," אני לוחש חזרה.
"אני מחפה עלייך, אתה רץ ומעסיק אותו, אני מתניע וברגע שאנחנו על הכביש המשחק נגמר."
אנחנו ממשיכים לבהות בו בזמן שהוא לא זז מהמקום. זה מרגיש לי חשוד. הוא פסיבי מדי.
"למה הוא לא עושה כלום?" אני רוטן.
"במקום לחשוב על תכנית א' ואז על תכנית ב', הוא משאיר את המחשבה לנו ואז הוא צריך להתרכז רק בתכנית נגד. חכם," לוקאס מגחך.
"אז במילים אחרות הוא מחכה לצעד שלנו, ואז כל מה שהוא צריך לעשות זה לעצור אותנו."
"החתיכת זבל הזה זהיר ובטוח בעצמו," הוא אומר ונושך את השפה. "הוא מסוכן."
"כשאני צועק 'צא' אתה זורק עליו את כל הפחיות. אני כבר אהיה מאחוריו עד שתסיים," אני אומר ומכופף את ברכיי.
הרוצח שולח צעד קדימה, מכין את עצמו לקראת המתקפה.
"ליתר בטחון," לוקאס לוחש ואני מרגיש משהו נוגע בכף ידי השמאלית. אני תופס את החפץ הקר, מסתובב אליו ומהנהן. זה רעיון טוב.
"3," אני לוחש, ומתרכז בכוחות שלי.
"2," אני ממשיך, לחוץ.
"1," אני מרים את העקבים שלי מהאדמה, מתכונן לרוץ.
"צא!" אני צועק ומתחיל לרוץ. עם מהירות העל שלי אני צריך רק שנייה, רק שנייה אחת בשביל להשיג תאוצה.
לוקאס משחרר את הפחיות שלו קדימה, והן עוצרות מול הרוצח, כוחות הטלקינזיס מתנגשים אחד בשני.
אבל כבר מאוחר מדי, את הזמן שהייתי צריך קיבלתי. אני עוצר מאחוריי הרוצח ושולח במהירות אגרוף ימני מכוון לעורפו.
הרוצח מסתובב, והפחיות ששימשו אותנו להסחת דעת כעת מזנקות לעברי, חובטות בי בכמה איברים בו זמנית, ואני נזרק אחורה.
אני מצליח לנחות על ברך אחת, ורואה אותו קופץ לעברי.
את המהלך הזה אני כבר מכיר, אני חושב. זה האהוב עליו: לזרוק אותי אחורה ולהתנפל עליי. הפעם אני מוכן.
אני שולח את ידי השמאלית קדימה, ועם ידי הימנית פותח את הפחית בזמן שאני מוחץ אותה עם הטלקינזיס.
זרם חזק פוגע בפניו, והוא נשלח אחורה מסוחרר, מנסה להבין מה פגע בו.
זהו, עכשיו כל מה שנשאר זה להשתמש בכוחות המים שלי ולהרוויח מספיק זמן. אני כבר רואה את הפנסים הקדמיים של הג'יפ נדלקים, רעש המנוע מסמל שאנחנו קרובים למילוט.
אני קם על רגליי בזמן שהוא מתאושש, ולפני שאני מספיק להתרכז בשליטה שלי במים, הוא מניף את ידו קדימה ותחושה מוכרת מכה בי: אני מרגיש זרם חשמלי עובר בי, גורם לגוף שלי לזוז בתנועה בלתי רצונית.
אני מנער את התחושה, וחוזר להביט ברוצח. אני מצר את עיניי ומתרכז בקולה שנוטפת מפניו, מדמיין את הטיפות עוצרות במקומן וחוזרות לפגוע בעיניו. כלום לא קורה. אני לחוץ מדי.
אני מחליט שבמקום להפעיל כוח שרק לא ממזמן הופיע לי, להשתמש בכוח מוכר ולזרוק עליו חזרה את הפחיות שמסביבי.
לפתע הוא מושיט את ידו קדימה ואני נדחף אחורה בחוזקה, מרגיש את הגב שלי מתנגש באדמה הקשה, משחרר צעקה של כאב.
אני מרים את מבטי אליו, ונאלץ לכסות את עיניי.
הוא עומד עם מבטו מופנה אליי, ידו מושטת לעברי, ומאחוריו הג'יפ נמצא ומאיר אותו על ידי הפנסים באור מסנוור.
"לעזאזל!" אני שומע את לוקאס צועק, ומבין שהוא ניסה לפגוע ברוצח עם הרכב, אך הרכב נעצר באמצעות טלקינזיס.
הרוצח מסתובב אליו לאט, מביט בו דרך השמשה. אני מנצל את הרגע שלוקאס הרוויח לי ומרים את עצמי, חוזר להתרכז בפחיות על האדמה מולי. אם אנחנו נתקוף אותו ביחד מכיוונים שונים, יש לנו עוד סיכוי.
תסכול ממלא אותי כשהפחיות לא זזות, נשארות לנוח על הקרקע.
אני מתחיל לרוץ קדימה, מתלבט האם לקפוץ עליו או לדחוף אותו. אני מרגיש איטי יותר מבדרך כלל, כאילו רגליי מסרבות להקשיב, אומרות לי שכל מהלך שלי הוא מיותר.
הרכב מתהפך אחורה, נוחת על גגו, ואני שומע את לוקאס צועק.
"לוקאס!" אני צורח לעברו, והרוצח ששומע אותי מסתובב חזרה ועוצר אותי במקום עם טלקינזיס. אני מנסה להשתחרר מהאחיזה, נאבק עם כל כוחי. הוא מתקדם אליי לאט, ממשיך להושיט את ידו קדימה, ושולח את ידו השנייה אחורה, ככל הנראה לשלוף את הסכין שתשים קץ לחיי.
אחד הפנסים הקדמיים של הרכב מנופץ ועשן עולה ממנו. אני לא רואה דלת נפתחת, מה שאומר שלוקאס עדיין לכוד בפנים וכנראה ללא הכרה.
"הוא יצטרף אלייך בקרוב," אומר הרוצח בקול שליו. הרוגע שהוא משדר מעביר בי צמרמורת, וגורם לו להראות יותר מאיים.
אני חורק את שיניי, ממשיך להאבק באחיזה. אם אני לא אחשוב על משהו מהר, זה יהיה הסוף.
אני מרגיש התפרצות של אנרגיה בתוכי, משהו מתעורר. אני מצליח להזיז את האצבעות בידי הימנית, והרוצח נעצר במקום, קפוא.
הצלחתי להבהיל אותו. מצויין. עכשיו רק נשאר להבין איך.
לפני שהוא עושה צעד נוסף, אני שומע 'ווש' משמאלי, והוא כנראה שומע את זה גם מכיוון שהוא מפנה את מבטו ממני.
הוא נרתע לאחר ומשחרר את האחיזה בי, ומפנה את הכוח שלו אל הענפים העבים שעפים לעברו.
אני שולח את מבטי לכיוון ממנו הם מגיעים, מאתר את המקור.
עיניי נחות על לוקאס, נשען על צידו השמאלי ומחזיק בידו הימנית את צד גופו.
אני מבחין שהוא מכוסה בשכבות דקות של דם בכמה מקומות בגופו, והוא מתנשף מהר. הוא מביט בי ומהנהן.
אין לי זמן לפרש את המשמעות של הפעולה הזאת, מפני שקבוצת הענפים פוגעת בי, שולחת אותי קדימה ואני נופל על פניי. אני שומע צלצולים באוזן שמאל, ומנסה לכסות אותה כדי להשתיק את הרעש.
אני מסוחרר, ומרגיש חום בכל הפנים, כנראה מדם.
הוא חזק מדי, ואנחנו חייבים לברוח עכשיו. אין לנו זמן לשחק בהסחות דעת, ובהחלט אין זמן לארגן תכנית מסודרת.
אני קם במהירות, ותופס עם שתי ידיי ענפים. הרוצח שולף את הסכין ורץ לכיוון לוקאס.
אני זורק בכוח את הענף הראשון ולא מופתע כשהרוצח עוצר ושובר אותו באוויר. אני זורק ענף שני בזמן שמתכופף להרים עוד אחד. הדרך היחידה למשוך את תשומת ליבו היא לגרום לו להשתמש בכוחות שלו בלי הפסקה, לגרום לו להתרכז במתקפה אחרי מתקפה.
כשהוא מחליט שנמאס לו, הוא מושך אותי לעברו עם הטלקינזיס, ושולח אחורה את הסכין.
כשאני במרחק מטר וחצי ממנו, לוקאס מתנגש בו, מפיל אותו אחורה ונופל יחד איתו.
אני נוחת על רגליי, ורץ לעבר לוקאס. אני מרים אותו ומניח אותו על כתפי, לא מצליח לעצור צרחה. אני במצב קשה יותר משחשבתי, והמשקל של לוקאס רק מעמיס עליי יותר. אין לי ברירה אבל, לוקאס במצב יותר גרוע ממני.
מבטי פוגש את מבט הרוצח, הברדס נפל ממנו ולרגע אחד אני יכול להשבע שאני רואה משהו אדום מנצנץ בעיניו.
אני מנסה להתעלם, ומתחיל לדשדש קדימה.
אחרי כמה צעדים בודדים, אני נמשך אחורה, מרגיש אחיזה של יד ממשית תופסת את חולצתי.
רגליי מחליקות ולרגע אחד אני מועד, אך אז מרגיש אנרגיה ממלאת אותי ומתפשטת בגופי. אני מגביר את הקצב והרוצח נמשך אחריי לשנייה עד שמרפה את אחיזתו כשמהירות העל שלי מופעלת.
קול הצעקה שלו נבלע על ידי צלילי הרוח שממלאים את אוזניי, ואני רץ קדימה מבלי להביט לאחור. הבזק של אור כחול פוגע בעיניי, ורגליי זזות במהירות שאני לא רגיל אליה, כאילו נטענתי בכוח לא מוסבר.
אני ממשיך לרוץ, מהדק את אחיזתי בלוקאס. אם הוא יפול בזמן שאנחנו מתקדמים במהירות הזאת, יש לי ספק שהוא ישרוד. אני שוקל להנמיך קצב, לעצור רק לרגע אחד, אבל יודע שאני לא יכול לסכן את זה. לא יכול לסכן את הסיכוי האחרון שיש לנו לברוח.

רגליי לאט לאט מאיטות את הקצב, וכל האנרגיה שמילאה אותי מתרוקנת. אני מתנשף בכבדות וממשיך לצעוד קדימה עד שלוקאס מחליק ממני ונופל על האדמה מאחוריי. אני יורד לברכיי ומביט בו. אני רואה רק פצעים שטחיים, שריטות בעיקר, פרט לסימן כחול כהה משמאל לבטנו.
רגליי רועדות וכל הבגדים שלי רטובים מזיעה. אני מנסה לשלוח את ידי קדימה, אך היא לא מגיבה. הראייה שלי נהיית מטושטשת, ולבי פועם בחוזקה. אני מרגיש מסוחרר.
עיניי נעצמות לאט, מתחננות למנוחה.
אני פוער את עיניי לרווחה ומניח את היד שלא החזיקה את לוקאס על האדמה. אני לוקח נשימה ארוכה ודוחף את עצמי למעלה, מכריח את רגליי לזוז. אני לא אתן לזה לקרות שוב, אני לא אתעלף אחרי הריצה. אני לא אתן לזה לקרות.
אני קם, ידי הימנית מתנדנדת לצידי, ואת יד שאמל אני מושיט לעבר לוקאס ומתרכז. אני מרגיש את הטלקינזיס תופס אותו, ומרים אותו באוויר. אני מקרב אותו אל היד שלי, תופס אותו ומניח אותו על הכתף השמאלית, הכתף שלא נשאה אותו מקודם.
אני ממשיך ללכת קדימה, עושה הפסקה בין כל כמה צעדים כדי לקחת נשימה ארוכה. אני מתקדם בשביל חצץ, מקווה שהוא יוביל אותי לבית שנמצא באיזור, אולי עיר או כפר. כל מקום שנמצאים בו אנשים.
אני מועד אחריי עוד כמה צעדים, אבל מתאושש במהירות וממשיך ללכת. אני מרגיש את דמו של לוקאס נספג בחולצתי, ואת דמי יורד במורד פניי, מטפטף מהסנטר שלי. תחושת הסחרור לא עוברת.
אני ממשיך לצעוד בשביל ופונה שמאלה, חולף על פני שורה של עצים. אני מתחיל לראות צללית גדולה, צללית של בית. אני מחייך, ודוחף את עצמי קדימה.
עוד טיפה, רק עוד טיפה.
השביל נגמר ואני מתחיל לצעוד בדשא שמגיע לקרסוליי, וכמעט נופל קדימה. הייתי רוצה להרים את לוקאס עם הטלקינזיס, אבל מרגיש מותש מדי בשביל זה. במצב שבו אני נמצא אני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז אנרגיה על הכוחות.
אני מחליט שאני צריך מנוחה, ובמקום להמשיך לכיוון הבית אני פונה ימינה, ואחרי כמה צעדים עוצר ליד ספסל עץ.
אני מוריד את לוקאס ומשכיב אותו בעדינות מולי, מתיישב לידו ותופס בספסל כדי לא ליפול.
אני מתנשף בכבדות, כל גופי רועד. אני לא יכול להמשיך לעשות את זה, לברוח מהרוצח כל פעם מותש עד כדי כך שאני כמעט מתעלף. הנשימה שלי נעצרת לרגע, פי פתוח ואני חושב שאני עובר התקף לב. הכל קופא סביבי, ידיי ורגליי רועדות ללא שליטה, ולוקח לי רגע לפני שאני מצליח להכניס נשימה נוספת. אני לא התאוששתי באופן מלא מהפעם שעברה, וההליכה חסרת התכלית שנמשכה כמה ימים תחת תנאים נוראיים לא תרמה למצבי. אני כבר לא בטוח אם ההתקפים שלי נובעים מבעיה פיזית או נפשית. מקווה נורא שלא משניהם.
אני מביט בלוקאס, שוכב ללא ניע, וצמרמורת עוברת בי. אני מהסס לפני מניח יד רועדת על צאוורו. כשאני לא מצליח להבין מה אני אמור להרגיש, אני מניח את ראשי על חזהו.
מחשבות עולות בי כל כך מהר ואני לא מצליח לתרגם אותן למילים ברורות.
אני נרגע כשאני מרגיש את ליבו פועם, ומרים את ראשי.
אני נותן לעצמי לשחרר אנחת הקלה, והרגע מתפוגג כשאני שומע צליל חזק של 'קליק' מאחוריי.
"תרים ת'ידיים לאוויר ותסתובב לאט ובעדינות," אני שומע קול מאחוריי, ואני לא מצליח לשים על זה את האצבע, אבל משהו בקול הזה מעורר בי זעם.
לוקח לי רגע להבין שזה היה קול של שחרור הנצירה בנשק. הוא התקדם אלינו מבלי ששמעתי קול. לבי פועם בחוזקה, והנשימות שלי נהיות כבדות יותר.
אחרי שאני לא עונה, הוא מגביר את קולו, וחוזר על המילים, "תרים ת'ידיים," הוא אומר עם נימה של כעס, "ותסתובב נורא פריקינג לאט."
אני מרים את ידיי הרועדות, מבין שאני לא יכול להתנגד. גם אם אני אצליח להשתמש בטלקינזיס שלי, כל מה שאוכל לעשות זה לזרוק את הנשק הצידה או לדחוף את האדם אחורה. לא נשאר בי יותר מזה.
אני מסתובב לאט, משפשף את ברכיי באדמה.
כשמבטי ננעל בשלו, הוא נרתע לאחור, מבוהל.
הוא מבוגר, לדעתי באיזור סוף שנות הארבעים לחייו או בתחילת שנות החמישים, שיער שחור מקריח, עיניו ירוקות.
הוא בוהה בי לרגע, ואז שולח את מבטו ללוקאס.
"הוא איתנו?" הוא שואל ומניף לעברו את הנשק שבידו ומכוון אותו חזרה אליי.
"הוא חי," אני אומר בקול נמוך.
הוא ממשיך לבהות בי, סורק את גופי. אני יודע שאני מרוח בדם וזיעה, ויש לו כל סיבה אפשרית לחשוד בי. אבל כרגע אני צריך עזרה, יותר מתמיד. אלו לא רק החיים שלי שנמצאים בסכנה.
מאחוריו אני מבחין שמישהו יוצא מהבית, אור צהוב חלש בוקע מן הנורה שמעל הדלת, והדמות מתקדמת לעברינו.
"קני?" היא לוחשת בקול נשי, מחבקת את עצמה.
הוא מסובב אליה את ראשו ואז חזרה אליי.
"'כל טוב" הוא קורא ומביט בי בעיניי.
היא ממשיכה להתקדם ונעצרת מאחוריו. "או!" היא קוראת ומכסה את פיה.
"בבקשה," אני אומר כמעט בלחישה, "אני לא רוצה לגרום לצרות. בבקשה, רק תעזרו לנו."
"קני!" היא קוראת, תופסת בידו ומושכת אותה אחורה כדי שיוריד את הנשק. "הם ילדים!"
הוא מביט בה ואז שוב מחזיר את מבטו אליי. "תוציאי תחבושות," הוא אומר ומביא לה את הנשק.
הוא מתכופף ובשתי ידיו מרים את לוקאס, ואז מסמן לי עם ראשו לעקוב אחריו.

הוא יושב, נשען על הרכב שהתהפך לאחר שזרק אותו באוויר עם הטלקינזיס.
הוא מעביר את ידו על פניו הדביקים ומגחך. זו הפעם הראשונה שמישהו הראה לו התנגדות מאז הראשון, מספר אחת.
הוא עוצם עיניים ונזכר בחייו, בכל ההזדמנויות שבהן לא יכל להתנגד. יום אחר יום. הוא לא יכל לעשות כלום.
הנחישות שהמטרה החדשה שלו מראה, הוא מעריץ את זה. הוא מזהה בה את הנחישות שלו, עד כמה שהוא רצה להשאר בחיים. בסופו של דבר הוא הצליח.
הוא כמעט מקווה שגם המטרה שלו תצליח. כמעט.
בפעם הראשונה שהנער ברח הוא חשב שהוא דמיין, שאולי תקיפת הכלב גרמה לו לאבד ריכוז. הוא בטוח בזה כעת, בטוח איזה מן כוח יש לנער.
הוא יותר נחוש מתמיד להפוך אותו למספר חמש.