Transylvania's Most Wanted- פרק 1 (טיוטה)

(זה פרק ראשון לרעיון שיש לי, שאולי אמשיך אותו אחרי שאסיים לכתוב את "מצוד הנבלים", יש לי הרבה רעיונות ברשימה חחח אז בינתיים כתבתי את הפרק הראשון. אשמח לתגובות ממני שקורא, אני ממש רוצה לדעת אם יש לו ביקוש.)

"משפחה היא הכל", ככה שמעתי מכולם, כל חיי. "משפחה תמיד תהיה שם", "היא תעשה הכל בשבילך", "אם רק תזדקקי למישהו…" אם רק אזדקק למישהו, זה בטח לא יהיה המשפחה שלי.
ההורים שלי לא ממש מתייחסים אליי, זה מה שקורה כשבמשפחה שלך יש מספר לא ממוצע של ילדים. אבא שלי חבר מסדר ואמא שלי מנהלת פונדק. שניהם חיים את העבודה, והמשפחה בשבילם היא רק מחובתם לשמור על המסורת.
מסורת הערפדים.
כן, כן, אני ערפדית, וכך גם כל מי שאני מכירה.
מעולם לא ידעתי משהו אחר. שתיית דם, היעלמות, כוח פיזי על טבעי, הסתוות בחשיכה, הפיכה לעטלף, שריפה באור השמש… כן, מעולם לא ידעתי משהו אחר.
אני חיה בטרנסילבניה, אחד מהאזורים ההיסטוריים הנחשקים ברומניה. שמועות אומרות שפה חי דרקולה, אבל האמת היא שמעולם לא פגשתי או שמעתי על מישהו שדומה לו. יש כאן הרבה רוזנים, ויש כאן גם הרבה דוכסים, צריך להיות יותר ספציפי בשביל לדעת.
דיברתי מקודם על משפחה. כן. משפחה. מעולם לא באמת הייתה לי משפחה, כמו שכבר הבנתם, ולכן זה היה לי מוזר מאוד שדווקא היא הייתה זו שגרמה לי לעזוב את מקום ילדותי, אולי המקום היחידי שבו הרגשתי בטוחה, למרות כל מוצצי הדם שמסביבי.
בדרכי, כשטסתי למקום אליו שלחו אותי, נזכרתי שוב בשיחה, או יותר נכון, בקבלת ההודעה הבלתי ניתנת לערעור, של הלילה הקודם.
"אתם רוצים שאעשה מה?" שאלתי את הוריי בעיניים מכווצות והבעה לא מובנת. בהתחלה כשניגשו אליי וכיבדו אותי בנוכחותם כבר חשבתי שבאו כי אני הבת שלהם, הבת הצעירה ביותר שלהם, בת הזקונים, אבל כמובן שטעיתי. שוב, זה היה בגלל העבודה, והפעם זו הייתה העבודה שלי, שהם כפו עליי.
"תטוסי אחריו." אימי לא אמרה את שמו, אבל כולם ידעו במי מדובר. שפתיה האדומות מהאודם הכהה שלה בקושי זזו, נראה היה שבקושי נשמה תחת לשמלה האדומה-שחורה שלה, בעלת המחוך המשונה, ועורה הלבן והבהיר הודגש מתחת לרעמת השיער השחורה כגלימת עטלף שהסתדרה בתסרוקת חצי אסופה מסובכת שמעולם לא הבנתי.
"אני?" שאלתי בבלבול. "למה אני?"
"את בוודאי תצליחי לשכנע אותו מבלי לגרום שום צרה לא רצויה." אבי השיב לי, ולא היה משכנע כלל. הוא לבש את החליפה המחויטת שלו ועטה את הגלימה היחידה שהייתה לו, עם הצווארון הגבוה שהסתיר את עורפו לגמרי. שיערו השחור היה אסוף לאחור עם ג'ל, ועורו היה חיוור, כיאה לערפד כמוהו.
"למה? הוא לא אוהב אותי כמו שהוא לא אוהב אף אחד כאן." גלגלתי עיניים ונאנחתי.
"יש לך ראש צעירה, יקירה." אימי אמרה לי והתקרבה. "צריך אחד כזה בשביל להתמודד איתו. ראש פתוח, לחשוב מחוץ לקופסא, את יודעת."
"הוא יהרוג אותי." אמרתי את זה ואפילו לא חששתי. הכרתי את הבחור מאז שנולדתי, הוא מעולם לא עשה עליי רושם, אבל כן נהג להפחיד אותי מבלי שבכלל תכנן. ידעתי מי הוא, ידעתי מה הוא, ידעתי מול מה עליי להתמודד כרצונם ובכלל לא רציתי לעשות את זה. אולי עצם העובדה שאפילו אין לי סיכוי מולו יגרום להם לוותר על ההצעה.
"אוי, אל תדברי שטויות!" אימי הטיפה לי. "את ערפדית, לא תמותי בקלות."
"למה?" מלמלתי באובדניות מסוימת. ראש צעיר, בהחלט היה לי, וכך גם דיכאון גיל ההתבגרות. אני בסך הכל בת שבע-עשרה, במראה ובגיל. חוסר היגיון של המבוגרים שעמם אותי מאוד, ואפילו הציק לי. הכעיס אותי, במובן מסוים. אז אני לא כמו כולם… כן, תודה שאתם מזכירים לי את זה כל פעם מחדש וגורמים לי לפקפק בכל שאני הצלחתי להשלים עם זה ולשמוח.
"ובכל מקרה, אין מה לעשות, כבר קנינו את הכרטיס." אימי הוסיפה.
פערתי את עיניי בבהלה והסתכלתי לכיוונה. "מה?" שאלתי אותה כלא מאמינה, למרות שמההיכרות שלי איתה, הייתי חייבת להאמין.
"הטיסה תצא מחר בלילה, בחצות. היא תימשך ארבע שעות, אז יהיו לך רק שעתיים למצוא מקום לפני שהשמש תפגע בך." היא הסבירה לי, והוכיחה שעדינות היא לא הצד החזק שלה.
הסתכלתי עליה במבט לא מרוצה, ואולי היא הבינה אותי ואולי לא, אבל זה לא בדיוק שינה את דעתה.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי במטוס, טסה לעיירה רחוקה מאוד ברומניה בעלת שם שלא זכרתי באותו רגע אך היה רשום לי בפתק שהחזקתי בתיק, ומתחילה לחשוש מהמפגש שלי איתו.
הוא- הוא הנמלט. הוא הפושע. הוא המבוקש בכל טרנסילבניה.
ולא סתם הוא קיבל את השם הזה. במה הוא לא אשם? מגניבה עד רצח, ואני לא צוחקת. איך אוכל לצחוק, ערפדים לא ידועים ברגשות העזים שלהם, הם יצור אדיש, קר, מנוכר, אחד שלא באמת אכפת לו. להם לא היה אכפת ממה שעשה, עד שכמה שוטרי אנוש התערבו, וקרה מה שקרה. המצב הסתבך, הוא ברח, אבל לא כי חיפשו אותו, אלא כי לא היה לו כוח להמשיך להתעסק איתם.
הם לא היו מספיק חשובים כדי שיבזבז את הזמן שלו עליהם, כך הוא אמר. הוא העדיף להתחיל מחדש. אני לא יודעת למה. זאת אומרת, למה בכלל שלחו אותי אחריו? אולי זו הדרך שלהם להיפטר ממני?
הו, למי אכפת… העיקר שיצאתי. יצאתי משם.
האווירה הקודרת הזאת הפכה אותי לפסימית, לשונאת, לחסרת מוטיבציה בכל מה שקשור לחיי. הרי הם יימשכו כמעט לעד, אז למה לי להתאמץ כל כך עכשיו? יש לי מספיק זמן. חשבתי שאולי אם אעזוב לכמה זמן אוכל למצוא סיבה לחייך. כבר הרבה מאוד זמן לא יצא לי לחייך.
והנה, המטוס החל לנחות. אני כבר התכוננתי לצאת, למרות שעדיין היה באוויר. האיש המבוגר שישב לידי עדיין ישן בשקט, לפחות הוא לא נחר. הוא לא שם לב שהמטוס כבר עצר.
"מה- מה- נוחתים?" הוא קפץ ממקומו פתאום והבהיל אותי כהוגן.
"לא, מתרסקים על האדמה." השבתי בשקט, בציניות כמובן. הוא כיווץ את עיניו ולא הבין אותי. לקח לו זמן להבין שאני לא מסוג האנשים שיאהב שפונים אליהם סתם כך עם שאלה מטופשת, ולכן הוא לא הגיב לי.
הכל זז כמתוכנן, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ואני הייתי רעננה מתמיד. יצאתי מהמטוס, ועברתי בתוך שדה התעופה כדי לצאת ולקחת את המזוודה הקטנה שנאלצתי לסחוב איתי. נהמתי בעצבנות כשזו נתקעה במסוע, והאנשים שעמדו לצידי התרחקו בזהירות.
טוב, שיתרחקו.
כל מה שבאתי לעשות הוא למצוא את הבחור, ולסיים עם העניין.
"איפה המלון הכי קרוב?" שאלתי את השומר כאשר יצאתי. הוא רק הצביע על הבניין הפשוט והגבוה שנראה באופק, קרוב לשם. מקום נוח לשים מלון, אני מניחה. וטוב שכך, כי לא היה לי זמן וחשק להתחיל ללכת ולחפש.
הלכתי בדרכים העירוניות עם המזוודה שלי. היא השמיעה רעש מעצבן שיידע את כולם שאני מגיעה. לא היו מכוניות בכבישים, בקושי, זה היה מראה נחמד. מקומות נטושים תמיד גרמו לי להסתקרן, גם אם רק נראו ככה, ועוד שעתיים היו מתמלאים בני אנוש ממהרים וכעוסים על השעה המוקדמת שנאלצו לקום בה.
שיגידו תודה, הם לא נאלצים לסגור את עצמם במשך כל שעות היום.
אחרי הליכה של כחמש דקות הגעתי למקום. הוא נראה כמגדל גבוה, עתיק ומסוגנן ביותר. סוף סוף משהו נחמד במקום הזה, קצת ארכיטקטורה מעניינת.
הדלת אמנם הייתה עשויה זכוכית והמראה שלה היה מודרני למדי, אבל זו לא סיבה לפסול את כל הבניין עדיין. ניגשתי לדלפק והזמנתי חדר. הפקיד היה נראה מנומנם, מאוד. אני מבינה אותו, או יכולה להבין. גם אני עייפה בבוקר. אהבתי להעיר אותו עם הדפיקות המוגזמות על הפעמון.
הוא נתן לי את המפתח לחדר מספר שש. קומה שנייה.
מלון… השומר היה צריך לומר לי שזה פונדק דרכים מסכן שתקוע בתוך העיר. מקסימום שלושים חדרים, קיוויתי מאוד שיהיה שם שירות נורמלי.
כשנכנסתי לחדר לא טרחתי לנעול.
הוא היה סטנדרטי יחסית. לצד דלת הכניסה ניצבה הדלת לשירותים, בהמשך היה מסדרון קצר שהוביל לסלון, שם במקום ספה הייתה מיטה זוגית בעלת מצעים לבנים, ומולה טלויזיה קטנה וצנועה. מול דלת הכניסה, בהמשך, בקיר שממול, ניצב חלון ענק שנסגר בתריסים שחורים ואטומים, מתאים למישהי כמוני, שאור שמש לא ממש מסייע לה.
נשכבתי על המיטה הלבנה ונרדמתי מיד. לא הצלחתי להבין איך זה קרה, כי אני הרי אני חיה בלילות, אבל זה קרה.
הדבר הבא שזכרתי היה קול גברי אך לא מדי קורא מבחוץ אחרי דפיקות חוזרות על הדלת- "שירות חדרים!"