על פיות, דרקונים וספרי ילדים-12

בדלת משפחת מורטייק עמד לא אחר מאשר מר ג'ספר בכבודו ובעצמו, לבוש בבגדיו המהודרים ביותר וכובע גבוה במיוחד על ראשו, כשהחיוך הערמומי לא יורד מפניו אף פעם. מר מורטייק עדיין רץ אחרי מטאטאים בזמן שבנו הביט בחשדנות באורחם המסתורי. לג'ספר רייפרו לא היה מסתורי כלל, האמת שכבר ידע את כל סיפור חייו של המכשף. שוב הוא מבדק וקושר קשרים, מבלבל אנשים ולא חוצה אף פעם את חוקי הנימוס החשובים.
"שלום משפחת מורטייק! כמה נחמד לראותכם שוב, גם במצב מוזר שכזה" אמר האיש המוזר בעצמו. הוא הסתכל בכמיה במחזה המוזר של אדון מכובד רץ אחרי מטאטאים מעופפים, מחזה שכזה רואים רק פעם במילניום. מר מורטייק הפסיק לרוץ אחרי המטאטאים בכדי לבוא ולברך את אורחו.
"כמה נחמד לראותך גם! אני מצטער על הבלגן, זה לא יום טוב במיוחד. ובני לא עושה כלום בכדי לעזור, הצעירים הללו. בחיים לא תבין את השיגעונות שעוברים להם בראש!" אמר מר מורטייק, מנסה לא להוציא את עצמו במבוגר לא אחראי ומכשף לא מסודר.
"כן הצעירים הללו, יום אחד הם ינהלו את העולם" אמר ג'ספר והתכוון לכל מילה שאמר, באופן הכי מילולי שאפשר. מר מורטייק הכניס אותו לביתו והוביל אותי למטבח שבו נערכה סעודת ענק בשביל אורח אחד בלבד, כמו שנהוג בתרבות המכשפים. אבל את ג'ספר לא עניין האוכל הרב (למרות שלא התנגד לחלק הזה), את ג'ספר עניין הנער שיושב בצד ומצייר כל מה שהוא רואה.