תליון הנשמות. ~פרולוג~

היא צעדה ביער, רגליה היחפות משאירות חותם על האדמה הבוצית. זוהי הייתה שעה נעימה לטיול, השמש עדיין הייתיה תלוייה בשמיים זרועי העננים, מחממת.
קריסטל הסיטה את ראשה, פרצופה היה מוחבא מתחת לברדס השחור, אפיה הסולד מציץ. עברה בה צמרמורת, היא שמעה מישהו פוסע מאחוריה, אך היא שיכנעה את עצמה שהיא רק מדמיינת והמשיכה לפסוע בדממה.
לשנייה חופשייה, שנייה אחר כך לכודה ברשת העשוייה מחבלים גסים, היא ניסתה להשתחרר.
חמישה גברים עמדו לפניה, בראשם גבר בעל שיער חום בהיר, מחייך בסיפוק. הם היו עטויי שריון קשקשים, לראשום קסדה מפלדה, על חזם בצד שמאל היה רקום סמל הממלכה- נשר אוחז במקורו פגיון, על רקע לבן, עלים של זית לראשו- המסמלים שלום. קריסטל נחרה בבוז לא משיטה את עיניה החומות אשר הביטו במבט יוקד ככל הנראה בממונה על חמשת הגברים האחרים.
"ובכן, אני שמח שסוף סוף נפגשנו." גיחוחים אחדים נשמעו מן הגברים האחרים.
"תן לי ללכת." הוא העמיד פנים כחושב לרגע,
"לא." הוא התחיל להתקדם אליה, צועד מסביבה, ידיו שלובות אחת בשנייה מאחורי גבו.
"את מבינה, כל כך הרבה זמן חיכתי לרגע הזה, שעות, יממות שלמות שאני רודף אחריך, ועכשיו שאת סוף סוף בידי, אני לא אתן לך להימלט מבין זרועותיי שוב." קריסטל נשמה עמוק,
"תן לי ללכת." חזרה שנית, בשיניים חשוקות.
"מצטער, לא היום, נערים- חמשת הגברים התקדמו לעברה, שניים מהם הסיטו מעליה את הרשת העבה, אילולי הייתה שבויה שלהם הייתה שורקת להם בהתפעלות, ושלושה מהם אחזו בה באגרסיביות. היא נעצה את רגליה באדמה, היא לא הרשתה לעצמה להפסיק לשנייה את המאבק שלה, מאבק על החופש. אך הם היו חזקים ממנה.

קריסטל הוטחה בחוזקה על הריצפה, היא הרימה את ראשה בזהירות. שמלתה החומה הייתה כעט מלוכלכת, שערה היה מלא בקשרים ובבוץ לא היה ניתן להבחין בצבעו הזהוב האמיתי, רק רגליה היו נקיות אחרי שהשפחות של המלך קרצפו אותן הייטב שחלילה לא יכתימו את הריצפה המבריקה של הארמון.
קריסטל הביטה במלך שחום השיער, שערות לבנות החלו לבצבץ מזקנו ומראשו עטויי כתר זהב, הוא ישב על כיסא עץ רחב מרופד,מעוטר בשושנים, על מן במה שהייתה מרוחקת מהריצפה. התיקרה הייתה גבוהה, אותה החזיקו עמודיי זהב , הריצפה הייתה בנוייה ממרצפות בצבע שחור לבן.
היא הבחינה שהגבר האדמוני ניצב לידה, הוא קד קידה עמוקה למלך, וכשהתרומם הצמיד את ידו הימנית לסמל שבשריונו.
"ובכן איירון?" פנה המלך לאדמוני שהתבהר כי שמו איירון.
"אדוני המלך, מצאנו אותה משוטטת ביערות ליד הכפר פלמן…"
"ו-?" איירון הסיר את הברדס מראשה של קריסטל, כל הסובבים הביטו באפה הסולד.
"קחו אותה לצינוק." פסק המלך, קריסטל התנערה, מביטה באיימה במלך ובשומרים אשר הקיפו אותה מכל הכיוונים…
"חידלו, חידלו! אני לא גנבת! בבקשה חידלו!" היא הביטה בתחנון במלך, היא קיללה בליבה את אפיה הסולד שהסגיר שהיא בת ארקליון. לקול תחנוניה, הושיט את המלך את ידו לפניו, במחווה כדי לעצור את אשר אמר, אך מבטו עדיין היה ישיר ותקיף. קריסטל התנערה מזרועותיהם של השומרים.
"מה יש לך לאמר לטובתך?" היא הביטה מסביבה מבולבבלת, מה היא תגיד?! שהיא שונה?! שהיא אחרת?! הרי שמם של הארקליונים נפוץ בכל הממלכות, רודפי בצע ושופכי דמים.
"סיקרו אותה!" הם חיפשו בכיסיי המעיל שלה, הורידו את מעיל הברדס מעליה וחשפו שרשרת כסופה שהושחל בה תליון עם אבן נוצצת בצבע סגול עמוק. איירון שלח יד כדי לתלוש את השרשרת מצווארה אך זאת הגנה עליו בשתי כפות ידיה.
"אל תיגע, אני מתחננת לפניך, זה שלי, לא גזלתי את זה!" איירון רק נעשה יותר חשוד ושלח את ידו אל עבר צווארה, תולש בחוזקה את השרשרת.

מרגע שבו נגעה ידו בשרשרת הוא נשלח אחורנית בחוזקה,משליך את השרשרת ממנו, הוא הרים את מבטו המבולבל והמבוהל אל עבר הנערה- אך במקום לראות את הנערה הצעירה פגשו עינייו בפניו מקומטות, שיער לבן, היא גוששה את ידיה אל עבר הערפל שבקע מן התליון והאפיל על כל החדר. כל תושביי החדר התקוממו, המלך קם מימושבו מביט מהופנט בזקנה שהחלה לזוז במין ריקוד מוזר ומצמרר. עישונייה זזו בארובותיהן ללא מנוחה.
"עוד שלושים יום- היה נדמה כאילו הקול העמוק בוקע מן הזקנה, אך פיה היה סגור ללא אומר,
"עוד שלושים יום…התליון הכסוף ילקח על ידי בני בליעל, עוד שלושים יום הנשמות האבודות הכלואות כבר אלפי שנים ישוחררו, התליון ינופץ לרסיסים!- הזקנה החלה לרעוד,
"העולם עומד לחוות מכה עצומה, הוא נמצא בסכנה עצומה! כבר אין מקום בטוח בשבילנו! מיסרו את נשמותיכן לאדון האופל ותיזכו להצלה!" איירון הביט בדמות המצמררת, עורה קרן, הוא חפן בידו את השרשרת שכעט הייתה רותחת אך הוא לא התיק את מגעו, בידו השנייה הוא חסם את האור מעינייו. רגליו- שעדיין היו חבולות מהמכה נשאו אותו אל מאחורי גבה של הזקנה.
איירון ניסה לענוד את השרשרת בחזרה לנערה או בעצם זקנה הוא לא ידע…אך זאת העיפה אותו והוא הוטח בפינת החדר. שומרים אחדים עטו על השרשרת ולבסוף לאחר מאמצים מרובים הצליחו לענוד את השרשרת סביב צווארה. אור קורן ומסנוור בקע מן הדמות ולאחר מכן שקט, הזקנה שווה להיות נערה צעירה, היא הייתה מוטלת על הריצפה, רועדת בלי הפסקה.

קריסטל פקחה את ענייה השורפות, היא הייתה שכובה על מזרון מרופט בחדר אפרפר ובחזיתו סורגים. דמות מעורפלת התקדמה לעברה, היא לא הצליחה לראות את פרצופה. היא החדירה מפתח למנעול דלת הסורגים, מניחה על הריצפה קערת אורז ומעט מים. היא הצליחה לזהות שהדמות היא גבר.
"היכן אני? מי אתה? מהו המקום הזה?-
"את יודעת לסגור את הפה לפעמיים?" אמר בציניות, קריסטל השתתקה.
"הצלחת להרים את כל הממלכה על הרגליים, שמועות עוברות מאוזן לאוזן כל אחת שונה מהשנייה אך לכולם בסיס זהה." קריסטל התבוננה בו, בציפייה שימשיך, הוא התיישב על שרפרף גבוה בצמוד לדלת,
"היה לך חיזיון." ליבה של קריסטל עצר ממלאכתו ולאחר שנייה התחיל להלום במהירות,
"מה זאת אומרת? איזה חזיון?"
"תאכלי, את לא רוצה למות כאן מרעב…" הפטיר, מצביע בראשו על קערת האורז והמים. קריסטל התרוממה מהמזרון, פוסעת אל עבר הסורגיים לא מודעת לזה שהפילה את קערת המים, היא אחזה בחוזקה בסורגיים מביטה בסוהר.
"ענה לי!" פקדה, הסוהר התיק את עיניו מן המים שנשפכו והביט בה, עיניו האפורות נוצצו מבעד לברדס שחיסה את ראשו.
הוא התרומם מן השרפרף ונעמד מולה כך שהדבר היחיד שהפריד בינהם היו הסורגיים.
"לפחות ממה שאני שמעתי…היה לך חיזיון שתליון הנשמות ילקח ויתפוצץ לרסיסים בעוד שלושים יום."
"ובכן?!" הפצירה בו שימשיך,
"מה ובכן?!"
"למה אני מוחזקת פה? למה אף אחד לא מנסה לעשות משהו נגד זה?!" במחווה לקריאותיה הרבות הוא פלט צחוק משחרר שגרם לזעם לעלות בליבה. צחוקו דעך,קולו המחוספס שב לדבר,
"זה הדבר הכי מצחיק ששמעתי! תליון הנשמות ילקח?! נו באמת מוצבת עליו שמירה יותר מעל המלך בעצמו!"
"לא, אתה חייב להקשיב לי!- היא רקעה ברגלה על הריצפה האפורה, לופתת חזק יותר את ידיה סביב הסורגיים, מצמצמת את המרחק בינהם.
"אתה חייב לעשות משהו! זה אמיתי! זה לא צחוק, הרבה אנשים עומדים להיפגע!- היא הגבירה את קולה. הסוהר הפנה את גבו מתרחק ממנה,
"עצור! אתה חייב להזהיר את המלך! העולם מונח בסכנה, עצור!- היא התייפכה אך הוא רק הסיט את ראשו כשגבו עדיין מופנה אליה,
"תשני טוב, לא כדאי לך לבזבז שעות שינה כמו את אספקת המים היחדיה שתיהיה לך לשתיים עשרה השעות הקרובות." זרק והלך, משאיר אותה זועמת ובוכה מאחור.