אדמון 3

18/07/2022 251 צפיות אין תגובות

גם אם נידמה לו שהיא נעלמת. דבורה הלא אמיתית. העשן שנוצר בדמותה כל הזמן רדף אחריו. אבל לכל סיפור שני צדדים. זה שלו. כשהיא חיבקה אותו כל שעלה בדעתו הוא שהיא האחות הכי טובה שיכל לבקש לעצמו. הוא אהב אותה כל כך. הוא שמח שיש לו בחיים מישהי שיכולה להיות אתו ולא רק לרצות ממנו עוד נבואה. הרבה גנרלים זוטרים באו אליו, אבל היחידה שהצליחה להוציא ממנו נבואה הייתה המפקדת הבכירה וגם זה היה לה במזל. הרי הדבר קרה בגלל שהיא הייתה במקום הנכון בזמן הנכון. כשרות הגיעה הוא כבר לא התלהב. היא התנהגה אליו בזמן האחרון כמו אל ילד קטן שלא מבין כלום מהחיים שלו. היינו החברים הכי טובים, מה קרה לה?. האמת זאת לא הפעם הראשונה שהיא שהוא הרגיש נזיפה ממנה בלי שתגיד מילה. רות פנתה לענבר בשם מוזר "אדמונית?" שאל. הוא שמע נכון? "אתה כל הזמן בורח, עובר התקפים ואתה עוד מצפה שהכל יהיה בסדר?" אמרה לו לפני שנים ועדיין המשפט הדהד בראשו. כשאמרה בפרטיות הוא חש את העלבון שהיא התכוונה אליה והלך לפינת החדר. ענבר פנתה אליה "רצית להמשיך?" הוא הוסיף "קרה משהו רות?" אבל לא התכוון לזה. כשהיא פנתה אליו בסיום שיחתה היא כבר לא חייכה. היא הייתה מרוגזת, מאוכזבת כל כך הרבה. היא פתחה ואמרה בלי להישיר מבט בעיניו "אם היא נשארת פה ,אתה לא מתקרב, לא מציק, לא מספר כלום שעלול לפגוע בה אחרת" הוא לא האמין לה "היא אחותי!" לחש בכעס "למה שארצה לפגוע בה?". הוא כבר ראה את המבט הזה "אני לא פגעתי בדבורה לפני שעזבתי, אני לא פגעתי בך. למה את ככה?" היא שיחקה בידיה בעצבנות "מה יש לך!" התעצבן עליה. ואז היא הופיעה. ממש מאחוריה. דמוית דבורה "אני חייב אותך" נאנח. נמאס לו שהיא מופיעה משום מקום אבל גם הרגיש כמה שהוא רצה שתישאר. "אני יודעת" אמרה רות "באמת שאדמון שאני לא רוצה לפגוע ברגשותיך אבל…" היא הסיטה את שערה לאחור "אתה חולה" הוא ניער ראשו "לא!" אמר בכעס וקילל "אני לא!" הוא ידע שהוא מקולל אבל הוא לא העז לומר בקול שהוא חולה. "אדי … אני בטוחה שהחברה הטובה שלך לא רוצה לפגוע". הוא הביט מאחורי רות ופנה אליה ישירות "את לא קשורה לזה" אבל היא לא האמינה לו ,רות הייתה בטוחה שהוא דיבר אליה "אדמון הסתכל לי בעיני ותסביר לי למה איני קשורה? " היא נראתה כעוסה "אני! ששמרה לך על ענבר במשך שנים, אני שחיפתה עליך שהלכת לעשות דברים אסורים, אני שהצילה אותך כל פעם מחדש. איני קשורה?" היא קיללה אותו היא נראתה כאילו כל משקל השמיים היה על כתפיה וזה הרגע בו שיחררה טיפה לחץ. "אני מצטער, אני לא מדבר אל… אני …" הוא ידע שהצטער אבל סיפר לה את שראה. "אתה אדם חולה" אמרה לו "היא עוד לא חולה ככה". "אתה חוזר אלי?" שאלה דבורה האפופה "או שאתה נשאר פה להירקב עד שאמות לבדי". הוא היה צריך להתרכז "ענבר כבר חולה אם את מדברת על שטויות שכאלו." ואז פנה לדבורה "אני אצא, אני אחזור אלייך" הוא ידע שזה טיפשי אבל רות נבהלה "מה… היא … מה היא אמרה לך?" הוא נאנח "היא מבקשת שאחזור". אז היא כעסה "אתה לא יכול לצאת!" היא לחשה זאת אבל הוא הבין ולא שמח "אני לא מוכן להישאר כאן! אולי היא בסכנה". היא סתרה לו "זה דמיון, דבורה שאתה רואה היא כלום ושום ודבר. היא פרי הטירוף של המחלה שלך". הוא היישיר מבט "איך היית חיה בלי אליאור למשך שנים?" הוא הוא הביט בשרשרת שלה ואמר "את לא, את לא היית שורדת בלי להשתגע. אני מאוהב, את יודעת בדיוק כמוני כמה זה קשה לחיות בניפרד" היא לא נראתה מעודדת ואחזה בשרשרת הזהב בצורת לב. היה בה פתח סודי והוא פנה לכיוון בידו והיא דחפה אותו לאחור ושאלה "מה אתה עושה?!" הוא הרים את השרשרת ואמר "כמו שחשבתי, אם תפתחי את השרשרת הזאת את לא תתלהבי" היא הביטה בו בחשש "על מה אתה מדבר?" היא פתחה את השרשרת ומבטה הפך קודר "אבל… למה שישאיר את זה ולא יחליף?" הוא משך כתפיו "את רואה, אהבה חוצה מרחקים. אני אצא אליה ותוך כדי אגן על ענברי". היא סגרה את הפתח ואמרה "הוא עבר את זה, זה שטות" היא התערערה- אמר בליבו "אז אתה בא" הוא אמר בקול נחוש "אני יוצא אלייך, עכשיו שאני חופשי.." רות התייצבה ואמרה "אני לא מוכנה לזה" אז התחיל הריב להתגבר. הם קיללו זה את זו. הוא ניסה לענות לשתיהן אבל הוא התקשה. ובגלל זה אדמון ידע שאין סיכוי שיתנו לו לצאת. לא משנה כמה ינסה. אבל הוא הרגיש שהוא חייב. הוא אהב אותה. דבורה וענבר היו הכל עבורו. הוא רק רצה לראות אותה שוב. לא בדמות העשויה מראשו. אלא את בת זוגתו האמיתית. "אני בדיוק כמוה" אמרה לו. "את לא כמוה". היא התעצבנה עליו "אני לא מבינה איך אתה חיי. אני כבר מזמן הייתי שולפת איזה כלי נשק להרוג אותך". אמרה רות. ואז הוא נעץ מבט בדבורה והיא התאדתה "אבל את מתה עלי, החברה הכי טובה שלי מאז שאנחנו מכירים את עצמנו". "אז אנחנו מסכימים? אתה לא יוצא?" חזר הכעס "לא! ,רות אני מודה לך אבל אני חייב. אני לא יכול בלעדיה". שאמרה לו לחכות הוא רק זעם יותר. "אני חיכיתי שנים!" אמר לה "אני חייב לצאת!" הוא הרגיש חלש ולמרות שאמרה לו שאין לו ברירה הוא החליט להילחם בה. היה לו קשה. חם. הוא הזיע ורק מכנסיו הרופסים היו עליו. הוא לא היה בטוח כיצד ניראה אבל ההגדה 'אדם חולה' בדיעבד התאימה לו מאוד על פי דעתו. ענבר פנתה אליו ושאלה למה הוא כועס אבל הכל קרה לו מהר מידי. הוא הרגיש לא צד בשיחה. שתיהן דיברו עליו עד שהתייצב ואמר "את לא תביני אחות קטנה, התשובה היחידה שלנו בחוץ ואנחנו לא יכולים לעשות דבר בגלל שרות לא נותנת לי את המפתח" הוא כיוון ועקץ. ראו בפניה שהבינה. לפחות הוא ראה. דבורה הייתה חכמה מאוד. לדעתו כל הבנות ניחנו בחוכמה לא הגיונית. "אני אנסה" שמע את אחותו אומרת. שהמשיכה הבין מיד. היא לא תישאר. ועדיין זה הפתיע אותו "את רצינית?" שאל. הוא היה נסער. הוא כל כך רצה שתישאר שכעס על עצמו ואז היא הופיעה שוב "את חייב לתת לה, אלו החיים שלה" אמרה הדמות. "אני… אבל…" ניסה להתנגד ללא הצלחה. הוא הביט אליה לאחור ונאנח "אתה באמת רוצה לתת לה עתיד שכזה, עתיד
של מנוסה?" הוא ידע מה נכון לעשות "אם את חייבת" אמר וניסה להישמע מעודד. "אתה לא יכול באמת להחליט עליה, כמו שאסור לך להחליט עלי, אתה זוכר כמה רבנו על זה?". -את צודקת אמר בליבו "אני לא באמת יכול להחליט עלייך" הוא היה בטוח שענבר כעסה על שצעק אבל לא באמת הקשיב כי הוא הרגיש את ההתקף. "זה לא באמת קשור אלייך" ניסה להסביר לה. הוא כשל מכאבי ההתקף למזרן וכיסה פיו. הוא אמר משהו על שבת אבל הוא בעצמו כבר לא הבין. הוא ראה שוב את שלושת האחים. וקולה של דבורה הדהד בראשו "אתה רואה? אנחנו נסתדר, אנחנו בעצם לא זקוקים לך. אולי אני לא זקוקה לך" . זה שקר -הכריח את עצמו- היא עדיין אוהבת אותי. אבל היא המשיכה והוא כעס "את יכולה לעזוב אותי?" פנה לעבר הקיר בו הופיעה שוב. השתיים צעקו שאינן מפריעות לו אבל זה רק הטריף את דעתו עוד יותר. הוא ניער ראשו בלבול ואמר "די כבר, איתך הן שלוש על אחד". היא נגעה בערפול בידיה העשויות כלום בפניו ואמרה "אוי, אני… אתה יודע כמה אני דואגת לך". הוא הניח ידיו על ברכיו "לא אכפת לי מניחומים, אני צריך אותך" הוא בא לקום אבל הכאב צרב לו. כתובת הנביא צרבה לו חזק. הוא ראה את יעל בוכה. "אוי" הוא שמע את קולה "אני בסדר, אני באמת בסדר" קולה רעד ודבורה פנתה אליו "לפחות אני פה". הוא ניער את כתפו "זאת לא את" הוא ידיו על ראשו והתלונן על כאב ראש. אז הוא הביט לענבר בעיניים והחליט שהוא משוגע מידי "….עדיף לי להיות לבדי" אמר בקול כבד. ענבר רצה חיבקה אותו. המגע של גוף בריא וטוב. גוף תמים שרק בוטח בו. הוא הרגיש רע אחריי שהבטיחה לו שהוא לא מקולל. הוא הרגיש רע בשבילה. "סליחה" אמר לה ונתן לה לצאת. כשהדלת נסגרה הוא בכה. "אני פה, אתה לא לבד". הוא צעק עליה "את לא פה" הוא ראה עתידים נוראים וטובים אבל הן היו רק חתיכות בפאזל. לא יותר. אימו תמיד אמרה לו "זה שאנחנו רואים את העתיד מתוק שלי, לא אומר שנוכל לשנות אותו. האמת, רוב הזמן אנחנו רק מנחשים למה העתיד הזה קורה". הוא תמיד קיווה להצליח איפה שהיא נכשלה אבל עד כה רק פעם אחת נחל הצלחה. וגם היא… הוא לא הצליח למנוע אותה. האנשים בכיפות, המלחמה. הוא רצה כל כך לצאת לדעת מה קורה. הוא רצה ללכת לחפש את אהובתו. לבדוק את שלומה אבל… לא הייתה לו ברירה אלא להישאר. הוא מעולם לא באמת יצא ונכנס בכוחות עצמו לחדר הסודי. הוא הביט בציורים התלויים וגילה ציור אחד משונה. בציור הוא ראה דלת נעולה וציור של יעל. הבגדים היו של יעל, הרביד על ראשה היה הייחודי שלה והיא הייתה יחפה כמו שיעל תמיד היתה. חופשיה מהדבר הניקרא נעליים. אבל הדמות שצוירה הייתה חסרת חיים בצד הדלת. הדמות הייתה שלד. "רות תגרום ליעל לבכות" אמר והדבר ניראה ברור יותר ויותר "אבל למה היא נוטרת לה כל כך?" הוא הסיר את הציור מין הקיר ובחן אותו. משהו בציור הזה היה אור אדום. לא משהו טוב. הוא קיפל את הדף ושם בכיס חולצתו. הוא הביט בחלק האור שהתפורר והביט פנינה. "זה לא החוצה" התלונן. האור בא מחור של רצפת חדר מחסן שגם בו היו חורים החוצה. הוא שם אוזן לקיר והקשיב החוצה. "קומת מרתף, אין סיכוי שלא סודית" הוא בעט
בקיר לגלות את עוביו וגם זה לא נידה משמח. העובי היה גדול והחומר קשיח. כשהדלת נפתחה הוא לא ציפה לראות את רות שם. "אתה בורח" היא אמרה בנחישות. הוא עמד בשוק. "מה?". היא משכה בידו בכוח החוצה ואמרה "אתה שומע אותי? אתה פוגש את אליאור, נותן לו פנס בעין ובורח לאגם, זה המקום הכי פחות הומה אדם" היא הייתה עניינית ולא הוסיפה דבר בזמן שהוציאה אותו מאותו מקום סודי ואז מחדר הוריו. היא משכה אותו יותר ויותר והוא רק הביט בה בשוק והתקדם וכשל קדימה. "תזוז מהר יותר" דחקה בו שהתקדמו לעבר המעבר הצרים כדי לרדת במקומות החשוכים בהם לא ראו כמעט כלום. "תגידי הפנס בעין זה עבורי או עבורך?" שאל ברגע שהצליח לעכל את כל המצב. היא שתקה אבל אדמון הרגיש איך האחיזה שלה התהדקה. "רות?" פנה אליה "מה קרה?" היא התקדמה מהר יותר. מהר מידי לטעמו. "רות" דרש ממנו. אבל היא לא ענתה. כשהם הגיעו לאזור חשוך. כניסה אחורית עם דלת עץ מלאה בחרקים רות הפנה אליו את גבה ואמרה "תישאר פה, התמימים שלנו יגיעו אלייך. כל שאתה צריך זה לתת את ההצגה הכי טובה בעיר." היא הסתובבה אליו וחייכה כמו החברה הכי טובה שהייתה לו לפני שנים. "את לא מספרת לי משהו" הוא היה ברור בדעתו "ענבר בסכנה". היא צחקקה "אתה סתם לחוץ אדי" הוא התקדם לעברה והתרחק מהדלת "אדי? את לא קראת לי אדי מאז שאני ודבורה הפכנו לזוג". הצחקוק, שם חיבה. אם היא באמת לא הייתה לחוצה רות הייתה שותקת. הצחקוקים של רות היו המקבילה שלה ללחץ אטומי. "הכל בסדר, ענבר בסדר גמור, אני חייב לזוז" אמרה והחלה להתקדם. הוא תפס בידה ואמר "כלי נשק, לפחות אם את לא מספרת לי כלום תני לי דרך להגן על עצמי במצב שהתוכנית שלך נכשלת". פגעתי- אמר בליבו -אני מצטער רות אבל אני חייב. היא התכופפה לרגלה ושלפה פגיון. "כלי הנשק האהוב עלי" אמר אדמון "למרות שזה כלי נשק נשי?". הוא לקח מידה ונגע בו "אני לא מאמין לשטות הזאת" הוא הניח לידו להשתלב עם האחיזה. הוא היה כבד לו. שנים שלא אחז בנשק יותר משניות בודדות. "הנשק הוא חד ומצוין במקרה חירום, רק בגלל שהרבה נשים הגיעו למצב הזה ונכתב עליהן הם קיבל את הרושם השקרי הזה" היא גיחכה "אני לועגת לרעיון". "פס" אמר והיא שמה ידיה על מותניה "ברור שאפשר, מתי קראת בפעם האחרונה על גבר עם פגיון?". הוא התלונן "פס אדום, לא קראתי שנים". היא משכה כתפיים "הגיוני". הוא חייך "טוב שאת לא מחרימה אותי יותר" היא אמרה לו "פס" בהתנגדות ושניהם החלו לצחקק. "התגעגעתי אדי" היא חיבקה אותו "אבל אני באמת חייבת ללכת" והלכה. "היא באמת נחמדה, אתה לא מתחיל איתה רומן, נכון?" פנה אליו קולה הנעים של דבורה "ממתי נהייתי חשדן?" פנה אליה והעיף אותה בידו הימנית. "אדמון!" קרא קול אחותו. זה לא דמיון!- הכריח את עצמו -היא באמת פה. היא רצה אליו ואז כשהגיעה היא אמרה לו הכל. "היא רוצה לעזור, לא?" הוא נאנח "לא, אני מצטער. אבל לפני שאברח שוב יש לי שאלה" עיניה הפכו ירוקות "המלכה, הרעל" אמרה בקול רועד ובקושי עמדה שעיניה קיבלו את צבען החום בחזרה. "מה ראית?" שאל אליאור שבא אחריה. לאדמון הייתה אותה שאלה בראש.
"המלכה הו.. הו… הולכת למות" אמרה בפחד והביטה אל השניים. "לא, זה לא אפשרי" אדמון נלחץ "אסור שזה יקרה, דבורה כבר איבדה את אביה במלחמה, את אחיה הקטן בקריסת הבית." הוא התקרב לדלת בצעד חסר משקל כי הוא הרגיש נורא יותר מכל שריטה וצריבה עבורה "גם ככה האזרחים לא בעד מלכה יחידה, אם תישאר לבד אין סיכוי שיתנו לה למלוך". אליאור גיחגח בגרונו לתשומת לב "אדמון יש למלכה שני אחים, לא יתנו למישהו מהם למלוך". אדמון נאנח "גם אם כן, יעל פזיזה מידי" פתח ואליאור בא לענות אבל אדמון שלח לו מבט של -זה לא לעכשיו – "אני יודע שזה לא בסדר אבל אני מכיר את יעל מספיק כדי לומר שהיא לא מלכה" הוא נגע בידית "אור, אני חושש שאור לא יועיל, הוא ודבורה הם צוות ופעם האחרונה שראיתי את דבורה הם היו בריב גדול" הוא הביט אל ענבר ואז אל אליאור "כששניהם רבים, איש מהם לא מתאים לכתר" אליאור נאנח "אז יעל היא המוצא האחרון, אם תראה אותה.." אדמון עצר בעדו "קודם כדי שאספר לה, לא יפה להסתיר דברים כאלו". אליאור נאנח "אין ברירה, זה אסור כמו שאתה ודבורה זה אסור" ענבר שאלה "מה קרה?". "כלום" אמרו שניהם "אני לא ילדה קטנה, אני מבינה הכל". אליאור עקץ "מה אם מה שהמפקדת עשתה לפני חמש דקות" היא נזפה בו במבטה ושילבה זרועות "די, אני חייב לזוז" אמר אדמון "אסור שיתפסו אותי" הוא הרביץ לאליאור ועשה לו פנס בעין "מתנה מרות" צחקק ,פתח את הדלת וברח. האוויר. -כמה זמן לא נשמתי אוויר נקי?. הוא המשיך לרוץ. מבטו לא עלה מעלה. השמש היה קופחת גם שהיה זה כבר שעת אחר הצוהריים וכמעט ערב. הוא מצא בין המדשאות הרבות כמה שיחים ונכנס ביניהם. קיווה שאיש לא ראה אותו. "ששת ימית תעבוד ועשית כל מלאכתך:"(שמות פרק כ' פסוק ח') "אין לי כוח לזה, אני חייב לרשום משהו" לא היה לו מה. אז הוא שכב על בטנו והחל לחרוט באדמה. הכתב לא היה ברור. הוא החל לזמזם קולות "ממ.. מממ…" הרוח היה קרירה. הוא קפא מקור. הוא תקע את הפגיון באדמה והחל לחמם את גופו ללא הצלחה. היה לו קר. והוא החל להתעטש "אפצי'" הוא רעד מקור. -איך לא התלבשתי? נזף בעצמו. הוא חש כאב בשריטות. כמו מלח על פצעיו היה הקור. כשקול צעדי מגפי עור עבר ברקע הוא היה בטוח שהוא אבוד.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך