אולימפוס ||| – התאומים של האדס – פרק 3

*ליאה*
"בואו! עכשיו!" אמרה סאם ויצאה בריצה. שון משך בכתפיו ורץ אחריה. חיכיתי כמה שניות ורצתי אחריהם. שמתי לב שהמלחמה הזאת שינתה אותנו, סאם היסטרית, ללוגן יש נטייה להיעלם וכבר שלושה ימים לא החטפתי לשון!! הגענו ללובי של הבניין, קייט עמדה ליד הכניסה, יד אחת שלה הייתה על הפה ויד אחת על הבטן. שמתי לב שהבטן של קייט… גדלה. אתם בטח חושבים שאני קשת קליטה אם לא שמתי לב עד עכשיו שהמנהלת שלי השמינה, אבל בזמן האחרון קייט הולכת כל הזמן עם חולצות שגדולות עליה באיזה שלוש מידות, היא טוענת שזה נוח. אבל עכשיו…
"קייט השמינה" אמר שון.
"היא לא סתם השמינה" אמרתי.
"מה?" שאל שון. סאם הנהנה.
"קייט בהיריון" אמרה.
"מה?! ממי?!" שאל שון. החטפתי לו (סופסוף!)
"ממי נראה לך? היא נשואה לדיימון!" אמרתי.
"אהה נכון, רגע! אז יש להם תינוק?!" שאל שון.
"איזה קשה קליטה! אומרים לך שכן" אמרתי. לוגן נעמד לידינו.
"על מה אתם מסתכלים?" שאל.
"על הבטן של קייט" אמר שון. החטפתי לו.
"אחח!!" אמר.
"למה אתם מסתכלים על הבטן של קייט?" שאל לוגן.
"כי היא בהיריון" אמר שון החטפתי לו שוב (שלוש מכות כנגד שלושה ימים)
"מה את רוצה?" שאל אותי שון.
"שתסתום. אתה מעצבן אותי" אמרתי. שון גילגל עיניים.
"על מה קייט מסתכלת?" שאלה סאם לפתע.
"על מה שקורה בחוץ?" הציע לוגן. התחלתי להתקדם לכיוון קייט והסתכלתי החוצה. האלים היו בעיצומה של המלחמה עם הטיטאנים. כל החצויים נעלמו חוץ מסטראק ודיימון שעמדו באמצע שדה הקרב ונלחמו.
"הוא לא נותן לה להתקרב. הוא חושש לתינוק" הצעתי.
"אולי" אמרה סאם שנעמדה מאחורי. לוגן ושון הגיעו גם.
"אני לא רוצה לבאס או משהו, אבל נזכרתי עכשיו בנבואה. אפולו אמר שהיא תתגשם היום" אמר שון. הבטתי בו.
"רגע! דיימון הוא…" התחלתי.
"לא, אנחנו לא יכולים לתת לו למות" אמרה סאם והתחילה לצאת.
"לא! אל תצאי, את תחמירי את המצב" אמר לוגן. סטראק ודיימון נלחמו. ניגשתי אל קייט.
"למה לא אמרת לנו?" שאלתי.
"מה אמרתי?" שאלה. הצבעתי על הבטן שלה. היא הסתכלה עליה וחזרה להביט בי, ראיתי שהיא בוכה.
"אני מצטערת" אמרה.
"אני לא מדברת בקטע הזה. היינו יכולים לעזור לך" אמרתי.
"לא… אני מצטערת על הכל. על כל מה שהסתרתי מכם. זאת הייתה טעות" אמרה קייט.
"תשכחי מזה. אין לך על מה להתחרט. אם לא היית עושה את מה שעשית לא היינו ככה היום" אמרתי. קייט חייכה.
"תודה ליאה" אמרה. הסתכלנו על הקרב שהתחולל בחוץ. ראיתי את אבא שלי נלחם בטיטאן שנדמה לי שזה קריוס, פוסידון נלחם באטלס.
"אטלס לא לכוד תחת משקל השמיים?" שאלתי את קייט.
"הוא כפה על אחד הענקים להחליף אותו, שמעתי אותו מתרברב בזה" אמרה קייט.
"הוא יכול לכפות על ענקים דבר כזה?" שאלתי.
"הוא טיטאן רב עוצמה, הוא יכול לעשות את זה" אמרה קייט.
"אז אנחנו בבעיה קצת יותר גדולה ממה שחשבתי" מלמלתי בשקט. לפתע שמעתי צעקה מכיוון הקרב. הרמתי את מבטי. דיימון היה על הברכיים מול סטראק. סטראק הרים את החרב שלו.
"לא!!" צעקה קייט. סטראק היה עם החרב בדיימון. זה נגמר. דיימון שכב על הקרקע. כתם אדום התחיל להתפשט סביבו. קייט רצה לכיוון סטראק. היא שלפה סכין מהחגורה שלה. היא הגיעה אל סטראק ותקעה את הסכין ישר בלב שלו. הוא נפל על הרצפה ליד דיימון. קייט ירדה על הברכיים ליד דיימון. מצמצתי פעם אחת ולוגן וסאם כבר היו לידה. רצתי אליהם והתיישבתי ליד סאם. שון גם הגיע בריצה.
"דיימון…" לחשה קייט. דיימון השתעל קצת והסתכל על כולנו. הוא היה מכוסה בדם.
"אני סומך עליכם… תשמרו על הפנימייה. קייט…" הוא גימגם. הוא הסתכל לקייט ישר בעיניים. היא הסתכלה עליו והבכי שלה גבר. דיימון חייך אליה והניח יד על הבטן שלה. היא ליטפה אותו והוא עצם עיניים. דיימון שאף אוויר פעם אחת.
"הוא יגיע לשדות אליסיום" שמעתי קול מאחורי. האדס עמד מאחורי והסתכל על כולנו.
"זה מגיע לו. הוא אדם טוב" אמר האדס. משהו בקרב הסיח את דעתו והוא חזר לשם. מה שהוא אמר רק הפך את זה לרשמי. דיימון מת.