אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים ושתים

~מרנה~
או-קיי. דבר ראשון, אני יודעת מה השורש של ארבעים ותשע.
דבר שני, עשיתי את זה בכוונה כדי שהספינקס תתקוף. זה היה ברור שהיא תתקוף אותנו גם אם אענה על כל השאלות נכון, אז פשוט זירזתי את התהליך. לא יכולתי לתקוף ראשונה אחרת היה לה יתרון, ועם הרגל שלי? לא רעיון טוב.
כשהיא תקפה אותי היה לי קשה להסיט את המכה שלה. טופר שלה שרט את הפנים שלי, אבל הצלחתי לבעוט אותה לקצה החדר.
"מרנה!" ניק התחמק מהספינקס שכמעט מחצה אותו.
נאנחתי והדפתי עוד מתקפה בחרבי. "אתם מתכוונים לברוח כבר או שאתם צריכים הזמנה?"
ניק וג'וש הנהנו. הם רצו דרך הפתח ואני ניסיתי לצלוע אחריהם, אבל הספינקס חסמה אותי. היא חשפה שיניים בכעס.
"את לא יכולה לפגר בחומר." היא אמרה.
גיחכתי. "אני בת אתנה, את יודעת. איי-קיו מעל הממוצע?"
היא נהמה וניסתה שוב להסתער. הפעם פשוט נעצתי את החרב שלי עמוק בגופה והוצאתי. כעבור דקה היא התפוגגה.
חייכתי ולקחתי מימיה עם נקטר שמצאתי על המכונה המוזרה. שתיתי קצת והכאב הנוראי ברגלי נעלם.
אחר כך רצתי בעקבות ג'וש וניק.

השגתי אותם רק אחרי רבע שעה. לא רק שניק הוא הבן של זאוס, כשהוא רוצה הוא יכול להיות מהיר… טוב, כמו ברק. ואי אפשר לנצח את ג'וש בתחרות ריצה.
"ניק!" הצלחתי לתפוס בשרוולו ולעצור אותו ברגלי, רק שהוא כמעט נפל.
הוא התנשף. "הספינקס…?"
חייכתי. "במקום קצת יותר עמוק מהמקום הזה."
הוא וג'וש נאנחו בהקלה.
שלושתנו התיישבנו ונשמנו עמוק. לצערו של ניק הוא התחיל להתעטש שוב.
"ניק, תפזר חיידקים לצד השני." אמרתי וסובבתי את ראשו לצד השני כשהביט בי והתעטש.
ג'וש צחק. "זה כמו במחנה החצויים! דחפת את ניק לאגם והוא קיבל דלקת ריאות!"
אותי זה לא ממש הצחיק, רק גרם לי להתגעגע. התגעגעתי למחנה, לחיים שלי לפני כל מה שקרה. הצחוק הבלתי נשלט של ג'וש רק הגביר את הגעגועים שלי.
ציינתי כבר שלג'וש יש חוש הומור מוזר?
נאנחתי, קמתי וקפאתי במקומי. ג'וש הפסיק לצחוק וקם גם. "הכול בסדר?"
"אתה רואה את זה?" שאלתי והצבעתי על המשך המסדרון.
"את מה?"
ניק קפץ ממקומו. עיניו אורו. "זה אור! בטח מלפיד או משהו!"
ג'וש ואני חייכנו.
ניק כבר התחיל לרוץ וסימן לנו לרוץ אחריו. "בואו כבר! האחרון שמגיע הוא פיתיון למפלצות!"
גם שנינו התחלנו לרוץ.