אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים ואחת

אני די בטוח שהתעלפתי, כי בפעם הבאה שפקחתי את עיני לא ראיתי כלום. רק אפר וחושך. לא שמעתי כלום חוץ ממני נאנק ומנסה להיחלץ מהסלעים שחנקו ומחצו אותי.
"ניק? מרנה?" שאלתי בקול צרוד. אף אחד לא ענה לי.
"חבר'ה?" הפעם צעקתי. בעטתי באבנים סביבי והצלחתי לקום, רק שלא ראיתי את ניק ומרנה. "איפה אתם?"
"בשאול…?" שאל קול חלש.
"ניק!" ראיתי אותו ועזרתי לו לקום. עכשיו באמת הרגשתי דז'ה וו. "אתה רואה את מרנה?"
הוא הניד בראשו. "לא."
נאנחתי והתחלתי להעיף סלעים. "איפה היא?"
עיניו של ניק נפערו. "הנה היא!"
שנינו רצנו וראינו אותה בקצה המערה. אחד הסלעים חתך את ידה, רגלה היתה תקועה מתחת לסלע וחבורה גדולה היתה במצחה. היא היתה חסרת הכרה.
לי היא נראתה בסדר גמור.
אבל כמובן שניק השתגע. הוא התחיל לטלטל את גופה ולנסות להרים את הסלע שנפל עליה. "מרנה, קומי! נו כבר!"
בסוף היא השתעלה אבק ופקחה את עיניה. ידה גיששה אוטומטית אחר החבורה במצחה. "המערה לא נפלה עלינו?"
ניק חייך. אני רק גלגלתי עיניים. "היא כן, ואנחנו חייבים למצוא את היציאה כבר."
היא נאנקה והצליחה להוציא את רגלה מתחת לסלע, אחרי כמה דקות של סבל.
ניק הנהן בהזדהות. "אני יודע איך זה מרגיש…"
מרנה חייכה לרגע והצליחה לקום. מיד אחרי שקמה המערה רעדה ועוד סלע נחת על רגלה, בדיוק באותו מקום. "נו באמת!"
גיחכתי ועזרתי לה להוציא את הרגל. אחרי הפעם השנייה היא בכלל לא יכלה להזיז אותה.
ניק הסמיק מעט ותמך בה כשהלכה. אני גלגלתי שוב עיניים והתחלתי ללכת לפניהם.
המשכנו ללכת עד שראיתי מקור אור חלש. עצרתי וחייכתי. "אולי זאת היציאה!"
עיניהם של ניק ומרנה אורו. הם התחילו ללכת מהר יותר ואני רצתי.
זה היה הדבר הכי מטופש שעשיתי בחיים: רצתי ישר אל תוך המלכודת.
מיד כשנכנסתי עצרתי. מקור האור שראיתי נבע ממכונה שנראתה כמו מדפסת אבל ידעתי שזה לא מה שזה. לידי על בימה ישבה בתנוחה המפורסמת שלה הספינקס. היא חייכה וקמה כשראתה אותי.
התחלתי לצעוד לאחור, אבל גם מרנה וניק נכנסו וקיר אדמה חסם את הדרך שהגענו ממנה. הדרך היחידה לעבור היא מהצד השני.
התאמצתי לא להביט בספינקס אבל לא יכולתי להתעלם מהאיפור המוגזם מדי שלה. החיוך שלה נראה מזוויע יותר מהאיפור. "ברוכים הבאים לחידון המפלצות שלי! מי רוצה לשחק?"
"אף אחד." ניק התחיל להוליך את מרנה לצד השני, אבל הספינקס קפצה וחסמה להם את הדרך.
"לא, לא, לא, חצוי קטן." היא הנידה בראשה. "רק מי שגומר את החידון רשאי לצאת. מי שטועה בשאלה אחת נאכל. אתה רוצה לשחק?"
"לא." מרנה עזבה אותו וקפצה על הבימה ברגל אחת. "אני אשחק."
"מרנה… את בטוחה שזה רעיון טוב?" שאלתי.
היא הנהנה. "יש לי תוכנית. סמוך עלי."
נאנחתי ונשענתי על הקיר. ניק פשוט עמד ובהה בה, אבל הוא לא אמר כלום.
הספינקס חייכה. "בסדר, חצויה. שאלה ראשונה: מה הוא השורש של ארבעים ותשע?"
זאת היתה שאלה קלה. ציפיתי שמרנה תענה שבע ותמשיך לשאלה הבאה, אבל היא רק חייכה בערמומיות. "שש."
ניק ואני עצרנו את הנשימה. הספינקס רק הנידה בראשה. "תשובה לא נכונה, וזה אומר שנכשלת. מכיוון שילדים לא יכולים להיכשל, אז את חייבת להיאכל."
והיא זינקה על מרנה בשאגה.