בן פוסידון – פרק 3

מייקל – אנחנו עושים מלחמת שוורים – או שורים רצחניים?

רצתי לעבר האגם ,וקפצתי ובין רגע נסע אותי גל שיצרתי , אולי אבי עזר לי או שאני עשיתי זאת , כך או כך הרגשתי כאילו כבר עשיתי זאת שנים , הגל נסע אותי בעיקוף עד השור הקרוב ביותר ובראשי כבר גיבשתי תוכנית חיסול בישבילו , ליידי בצידי הימני סער דאה באוויר עם כנפיו הזוהובות , זינקתי אל גבו וזימנתי גל גדול ורחב ידיים שיעזור לו עם קפצתי אל גבו . הוא דהר על הגל כאשר כנפיו פרוסות לצדדיו וזינק לאוויר , אני ישבתי על גבו ופתחתי את המגן והחרב שלי – שתי המתנות מאבי ועל שתיהן סמל פוסידון – קילשון . זינקתי לעבר גב השור ותקעתי בן חריצי הברזל שלו את חרבי , השור קרס מייד וסער חיכה לי , רצתי לעברו עליתי עוד פעם על גבו ודאיתי לעבר השור השני , ראיתי שחבריי נילחמים בו , פשוט כמו שדים , אז השארתי להם את העונג ודאינו לעבר השור השלישי , הוא סגר על חמישה בני אתנה ושני בני ארס . סער חבט עם פרסותיו הזהובות בראש המיפלץ , אבל זה רק השאיר סימנים ולא הזיז לשור , הוא החל ליתקוף ולרגע אחד הספקתי רק לחשוב ׳מה הו-׳ וחץ שרק באוזניי , הוא עופף מעבר לכתפי וניתקע בכתף השורוגרם לקצר של כמה דקות אצלו, וידעתי שרק ילדה אחת מסוגלת לעשות זאת וצעקתי בשימחה ״אן!״ ״נהדר ליראות ששרדת !״ היא השיבה כאילו היא ניצחה כבר עשרות שורי ארד כאלו , התחלתי לימחות עד הרגע שבו ראיתי את ולריה רכובה על השור מנסה ליפתוח את פיו , וצועקת ״ אן תכווני לפיו!״ בעוד גייל מנסה לחבוט בו עם מחבט של… עץ! כמובן! איך לא חשבתי על זה?! ואני רק עמדתי במקום ולא עשיתי כלום בעוד כל השאר נילחמים בשור ומגנים על המחנה , ראיתי את השור רץ לכיווני , הרגשתי את זה כאילו כמו בסרט , כשהכל בהילוך איטי , עד הרגע שבו ולריה תקעה בפיו את פגיונה ובעצם מנעה ממני למות , אן צעקה עליי ״מייקל מה יש לך? אתה כבר הרגת אחד ועכשיו אתה משתפן לנו?״ היא הייתה כעוסה אולי כי היא חיבבה אותי ולא רצתה שאני ימות או ביגלל שהיא רוצה עוד טובות ממני… כך או כך הייתי נבוך … כולם הלכו והשאירו אותי עם גייל , ״אווו… אז את מי אתה מחבב יותר?״ עשיתי פרצוף ושאלתי ״מה זאת אומרת?״ ״אתה יודע… אן?״ הוא שאל ״אהה לא הטיפוס שלי , ואני מבין למה אתה חותר , למה אתה לא אומר לה?״ שאלתי ״את מי אתה יותר מחבב?״ הוא התעלם מהשאלה שלי ״אממ… זה נישאר בנינו כן? גבר אל גבר?״ שאלתי ״בטח , גבר-גבר״ הוא הנהן במבוכה , הוא אחלה בן אדם , תמיד היינו ביחד . ״ולריה ניראת בסדר״ עניתי בחשש והסתכלתי לצדדים לוודא שלא מצוטטים לנו ״אהה… טוב… אז אתה בא לאכול ערב? ״ הוא ענה מגמגם ״בטח , נלך״ אמרתי והלכנו לאכול …

****

אחרי שגמרנו , ולריה הראתה לנו את התוכנית שלה למסע שלנו , וזה רק הזכיר לי כמה אני רוצה לינקום בלילה , רציתי פשוט לימחוץ אותה כמו חרק , אבל לרוע מזלי כעט אני יותר הרחק מאשר היא , ציפיתי למותי , והחלטתי שמחר בבוקר אדבר עם ולריה , אבל זה לא חשוב עכשיו אף על פי שהיה לי דחף עז, משלתי בעצמי , והלכתי לישון. בחלומי עוד פעם הופיע פרצוף כוכבים ואמרה ״יפה כלי מישחק קטן , היה משעשע ליראות אותך ניצל על ידי בת ״ רציתי ליצחוק לה בפרצוף והלכה יד לה שהיא – עלה תובס על ידי חצוי והיא המשיכה בדבריה ״אבל יהיו לכם עוד אתגרים רבים ממני , אולי תצליח לגיבור עליי , אבל לעולם לא אמות , אני חיונית , אך כעת , שאלה לי אליך כלי מישחק , כיצד תצאו מהשאול? האדס לא יעזור לכם , הוא מיסתתר מפני ! אפילו אל המוות מפחד ממני ! אה! ולך בעיות רבות , לא תוכל לנצח אותי ואם כן לא תיהיה לך דרך חזרה למעלה , אם כן חצויי קטן בוא לבדך אליי , הצל את חברייך ממוות נורא , אתה במילא אמור למות אז למה לידחות את הגורל? אני מבטיחה לך מוות מהיר…״ ונמוג החלום התעוררתי למראה ספינת מילחמה שעוגנת על יד שפת המים , מחכה לי וכעת אני יוצא , יוצא להלחם בידיע שאמות אבל זה שווה את זה , אני יודע שכן , אני יודע שכדי שחבריי יחיו . אני ילחם בך לילה ואנצח גם אם אמות חשבתי לעצמי עם חיוך מתגרה על הפרצוף ויכולתי לדמיין את תשובתה , התלבשתיבז׳קט שחור , מכנס ג׳ינסים וחולצה כתומה של המחנה , עם כובע שעליו חרות סמל פוסידון ( סיפור אחר לזמן אחר ) ויצאתי לעבר ספינתה המילחמה , זאת שתיקח אותי לניצחון ולמוות כניראה ואם המזל ישחק לי , אולי לא אמות .