גורל האלים-19 ^~^

לא ידעתי מה לחשוב, לא יכול להיות שזה מדבר עלי. אני סתם אחת זה מדבר על מישהי אחרת אני בטוחה, הכל זה בלבול טעות בזיהוי. הנבואה נשמעה כל כך מפחידה לא רק בגלל המילים, עם המילים באות אלפי הציפיות מכל הכיוונים ואני לא יודעת אם אני יכולה להתמודד עם דברים כאלו. וחוץ מזה היא דיברה על להציל את העולם ואת זה אני בטוח לא יכולה לעשות.
"אני מצטערת אבל אני חושבת שכולכם טעיתם, אני לא בת של אוראנוס ואני לא יכולה להציל את העולם אני סתם נערה רגילה מניו יורק, ולמרות שכל זה יכל להיות כבוד כל כך גדול בשבילי, באמת, אני לא יכולה לעשות את זה" אמרתי והאורקל הניחה את ידיה על ידי.
"השאלה היא אם את לא יכולה או לא רוצה" אמרה לי וחייכה חיוך חביב. לא רוצה? טוב אני לא יודעת. ברור שאני לא רוצה,היא דיברה שם על מוות ואני לא בטוחה שאני והמוות חברים כל כך טובים. אני לא רוצה להיפגע ויותר חשוב מזה אני לא רוצה לפגוע באף אחד.
"אני לא יודעת איך לענות על זה, אני צריכה לחשוב" אמרתי לה והתישבתי שוב על גזע העץ. היא באה והתיישבה על ידי.
"את יודעת, את יכולה לקרוא לי לייני" אמרה לי וצחקקה מעט. אולי באמת נהיה חברות טובות, אי אפשר לדעת או שאיתה אפשר כי היא האורקל, אוי זה מבלבל אותי.
"נעים להכיר לייני" אמרתי וחייכתי בעצמי, לא חייכתי במשך כמעט כל היום. נחמד להרגיש ככה שוב.
"נו גריי, כב ראית את כל הבחורים של המחנה שלנו? אוי פגשת את מרטין? נכון שהוא חמוד…" אמרה לי, גיחכתי מעט. לא ממש שמתי לב למי פה "הכי שווה" לא שאני בדרך כלל שמה לב אבל מרטין? הוא סאטיר!
"מרטין הסאטיר? כן פגשתי אותו אבל את בטוחה שאנחנו מדברו על אותו אחד כי המרטין שאני הכרתי הוא סאטיר ואני לא ממש יכולה לומר עליו חמוד" אמרתי ושתינו פרצנו בצחוק.
המשכנו לדבר במשך כמה זמן והיא שכנעה אותי לחזור למחנה, אחרי בערך שעה. יצאנו מהיער לעין הגלויה של כל המחנה שנראו המומים לא פחות מקודם. כירון דהר אלינו במהירות ואז ראה את לייני וישר פניו הרצינו אפילו יותר. אין לי מושג מה עשיתי שהפך את כולם לכל כך המומים, בזסך הכל ברחתי בכעס ליער אחרי שצעקתי על אל עתיק במיוחד וחזק במיוחד שהוא אבא שלי, לא ממש מוזר. ואז נורה רצה אלי.
"גריי לאן נעלמת! אנחנו לא מצאנו אותך במשך שעות! למה נעלמת ככה? את יודעת כמה הדאגת אותנו?!" צעקה עלי בזמן שכמעט חנקה אותי בחיבוקה.
"הייתי ביער…" אמרתי בזמן שהתחלתי להשתחרר מחיבוקה.
"גריי תיגשי איתי לבניין המרכזי…שוב" אמר כירון, אני מקווה שלא הסתבכתי, אני אומרת לא עשיתי משהו לא בסדר! לא אמרו לי שאסור לי לברוח ליער מדי פעם, וחוץ מזה הם צריכים לשמוח שחזרתי בחיים במקום לכעוס עלי בגלל שניסיתי לברוח מהחיים המשונים האלה שהופכים להיות שלי.
הלכתי אחרי כירון לבניין המרכזי והרגשתי בכל מקום שעיניים ננעצו בי, השמיים החלו להאפיר מעט שוב ואני איתם.
"אני צריך שתאמרי לי בדיוק מה אמרה לך לייני"