הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 35

"מי את או אתה?" שאל אנדרו "לפחות שאני אדע מי הורג אותי?"
ג'ולייט רק חייכה ואז הנחיתה את הסכין.
רגע לפני שהחוד החום המטאלי התכוון לחתוך את הצוואר של אנדרו, נשמע קול מהיר וחזק שסיף את האוויר.
ג'ולייט נהדפה אחורה ומקל אחד שבור של שולחן ננעץ בקיר, כמו דרגש.
אנדרו קם והסתובב כדי לראות את היורה.
נופר עמדה שם עם מבט פראי.
"שלא-תעזי-חתיכת-פסיכית" היא אמרה בקול רם.
"איפה הייתם?" שאל אנדרו בכעס קל.
"אין לי מושג מה קרה" אמרה נופר "אבל שמתי לב למשהו מוזר, אז פשוט ירדתי."
"מה ראית?" שאל אנדרו.
"היה מין זוהר אדום, בהתחלה חשבתי שזה יוצא דרך הדלת, אבל אז הבנתי שזה יורד מלמטה."
"איפה האחרים?" שאל אנדרו, כאילו הוא אינו מסוגל לבטא את שמם.
בדיוק אז ג'ולייט התפוגגה.
"וואו" אמר אנדרו בהפתעה מוחלטת "אחותי הקטנה התפוגגה הרגע או שזה רק אני?"
"זה קורה לכל המפלצות שהורגים אותן, זאת לא הייתה ג'ולייט." אמרה נופר.
"לפחות היא הייתה." מלמל אנדרו. "איפה האחרים?" שאל שנית.
"הם למעלה, מנסים לפתוח את הדלת הנעולה לעליית הגג." אמרה נופר.
אנדרו שלח אליה מבט חמוץ מתוק.
נופר התיישבה מולו, בזמן שהוא ניקה מעליו שאריות של אבק מפלצות צהוב ומסריח.
"מה קורה איתך?" היא שאלה "אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?"
"לא" אמר אנדרו "אני מרגיש חסר תועלת, מטלה, מעצבן, קרצייה, טפיל, חסר טעם, לא מיוחד, חלש, מרגיז…" התחיל אנדרו; "לא" קטעה אותו נופר "אתה לא, ומה בכלל גורם לך לחשוב ככה? אנחנו חברים שלך, חברים לעולם לא חושבים שהחברים שלהם מעצבנים, או טפילים או מרגיזים ולא שום דבר אחר."
אנדרו בחן את העיניים החומות הבוהקות של נופר, כאילו כדי לבחון האם היא דוברת אמת.
לפתע, את כל חגיגת הרגשות קטעה קריאה רמה.
"מה קורה שם?" שאלה נופר בקול רם.
"הצלחנו לפתוח את הדלת" קרא טום באושר.
אנדרו ונופר רצו למעלה בפעם השנייה שלהם, ושם, הדלת לעליית הגג הייתה פתוחה.
על הרצפה היו זרוקים גזירי עיתונים, שחלקם כבר התחילו להצהיב. היו שם ארגזים הפוכים בפינה הימנית הרחוקה מהם. החלונות כולם היו מוגפים לחלוטין, ואור בודד דלק באור אדום מאיים. הקירות היו צבועים בעץ.
לאורך הקיר השמאלי ניצב ספסל ארוך עשוי שלושה שלבים של עץ בהיר. על הספסל ישבה פרל, עם שיער פרוע ועיניים פראיות לא פחות.
היא בהתה על הר האדם שעמד מולה, אבל היא לא הביטה לכיוון הדלת שנפרצה.
האדם היה גבוה ורחב, עם שיער שחור קצוץ ושרירים בגודל של טנק. הוא היה לבוש בחולצת טריקו שחורה משופשפת ומכנסיים צבאיות, אף על פי שבאור האדום, החאקי היה נראה כאילו הוא שחור. היה דמיון בינו לבין הגבר ששלט בציפורים ההן, ארס, אבל אנדרו היה יכול להישבע שהם אנשים שונים. הגבר התקרב אליה וחיוך התפרש על השפתיים של פרל.
"בוא הנה מותק!" היא קראה לו וחבקה אותו בכוח.
"פרל?!" שאל אנדרו מזועזע.
פרל אפילו לא העיפה אליו מבט, מה שלא שיפר כל כך את המצב של אנדרו.
"הם אפילו לא שמים לב שזה פתוח" מלמל אוון.
"ברור שאני שמה לב!" אמרה פרל בכעס שהחליטה סופסוף להפסיק להתנהג כאילו חבריה ועוד שני נספחים הם למעשה בלון אוויר גדול שמשום מה למד לדבר.
"אני פשוט מחכה שתסתמו את הפה שלכם" היא אמרה.
"מה הסיפור שלך?" שאלתי.
"התאהבתי" היא אמרה בחיוך אל עבר הגבר גדול-הממדים.
"בו?" שאל אנדרו את המובן מאליו.
פרל גלגלה עיניים.
כן, זאת ממש לא הייתה הפרל שהוא זכר. אז למה?