הטבלה המחזורית – פרק 36

•ירדן מוותרת על כלי נשק•

למזלנו, ובזכות ירדן, התיקים שלנו היו יבשים לחלוטין, מה שנתן לנו יתרון מסויים.
"איך עכשיו נגיע לנורבגיה?" שאלה אותי ירדן.
"אני ממש לא יודע" אמרתי "אנחנו לא יכולים לטוס, רק לשוט או ללכת, ללכת ברגל זה רחוק מידי, אנחנו חייבים לשוט".
"סלובניה נמצאת ליד ים?" שאלה אותי ירדן.
"ליד הים התיכון" אמרתי לה.
"אה, אז היא לא רחוקה מישראל" אמרה ירדן.
"בואי נתרכז בעיקר, אנחנו צריכים לשוט מסלובניה לנורבגיה, אולי אם נצליח לפתוח עוד מערבולת כזאת" הצעתי.
"איך?" שאלה ירדן "הקטה עשתה את זה".
"אבל אולי אפשר לנסות גם, תתפללי לאבא שלך, אולי ככה מיד נגיע לטרומסה" אמרתי.
"אבל צריכים קורבן" אמרה ירדן.
חשבתי קצת. זאת הייתה בעייה. מה אפשר להביא קקורבן לאל הים?
"צריכים פריט קסום כלשהו, משהו יקר ערך" אמרתי.
"כמו מה?" תבעה ירדן לדעת.
"אולי… הקלשון שלך?" הצעתי.
"לא!" אמרה ירדן "יש לו קלשון משלו וחוץ מזה, איך אני אלחם בלי קלשון?".
"בטרומסה נמצא את אופאל, יכול להיות שיש לה הרבה כלי נשק, היא הרי מכרה כאלו עד לא מזמן!" אמרתי.
"זה רעיון לא כל כך נורא" אמרה ירדן "שווה ניסיון".
היא עצמה עיניים.
"אבא, בבקשה תפתח מערבולת שתוביל אותנו לטרומסה" היא לחשה ואז השליכה את הקשת שלה שהפכה לקלשון בדרך למים. הקלשון נפל למים בקול ספלאשש אדיר ואז התמוסס למים.
לפתע האדמה רעדה קצת ואז נוצר מעין שקע במים שסביבו היו מערבולות קטנטנות. הן לאט לאט התאחדו זו עם זה. הצבע של המים נהיה כהה יותר.
"קדימה" אמרתי לירדן.
קפצתי למים והרגשתי איך אני נשאב בפעם השנייה בחיי למערבולת. ירדן נכנסה אחריי.
ההרגשה הראשונה שלי הייתה של קור. כאילו הפכו אותי לארטיק.
אחר כך צפתי למעלה. היה לי קר מאוד. ירדן עלתה מיד אחרי ולבסוף סחבה אותי עד החוף שהיה שם.
ירד שלג, היה קר והעיר כולה הייתה אפורה בגלל העננים שבשמיים.
שלט ענקי כתב Tromsø. אומנם לא זיהיתי על ההתחלה מה זה אומר אבל ניחשתי שזה טרומסה כי זיהיתי את t ו r. אני אומנם דיסלקט, אבל לא עד כדי כך!
"אז הגענו?" שאלה אותי ירדן.
"כן" אמרתי "עכשיו רק צריכים למצוא את אונדינה, אופאל ופרסי".