המשמידה – פרק 11 חלק 2: פרק אחרון

"דניאל!" צעקה רוזה. היא ניצלה את העובדה שאף אחד לא שקוע בה, חוץ מארבעה מלאכים שנלחמו בה. היא ידעה שהיא עומדת למות, אבל היא רצתה לראות אותו עוד פעם אחת. לגעת בשפתיו וללטף את פניו, מה שלא נתנה לו לעשות מאז שהכירו. היא ראתה אותו כארבעה מטרים מעליה, נלחם בשדון צעיר, נראה שבכלל לא שמע את צעקתה. חרבו הונפה במהירות וערפה את ראשו של השד. היא זרקה את הסכין השחורה ועפה אליו במהירות, מנצלת את ההזדמנות הקטנה שהייתה לה, שבה המלאכים שנלחמו בה בירכו את דניאל על הצלחתו.
היא לא נתנה לו אפשרות לדחות אותה, היא תפסה במותניו והצמידה את שפתיה אל שפתיו כשדמעות זולגות מעיניה בשקט.
האוויר דמם, אבל לא היה לה אכפת מאחרים, היא תיארה לעצמה שכולם צופים בשדה שמנשקת מלאך, השדה הראשונה שהעזה לעשות משהו כזה. היא עצמה את עיניה הדומעות ביתר חוזקה ונתנה לתחושה הטובה של שפתיו להציף אותה ולהשכיח ממנה את המעשה שעשתה. "אני מצטערת.. אהובי." היא מלמלה כשהתנתקה ממנו לרגע. היא ידעה שבמעשה הזה היא חרצה לא רק את גורלה, אלא גם את גורלו.
שריקה חלשה של משהו מתעופף נשמעה באוויר, וחנית ארוכה נתקעה בבטנה, ודרכה גם בחזהו של דניאל.
"רוזה.." מלמל דניאל כשדם זולג מפיו וגופו רועד מעט, "אני שמח שעשית את זה, אני שמח שבאת אלי." הוא אמר, וחייך אליה חיוך חם.
הוא נישק אותה ולא הרפה. שניהם נפלו מטה, אור צהוב וחמים עטף את שניהם והם נעלמו.

"תוותר איידן, אין לך מה לתקוף אותי, לא אני הרגתי אותה!" צעק גבריאל כשזיעה ניגרת על מצחו. חולצתם של שניהם כבר נקרעה לגמרי ונפלה, שריטות קלות נראו על חזהו של גבריאל ועל ידיו של איידן, אבל נראה שלאף אחד מהם לא אכפת.
"ניסית!" צעק עליו איידן בחזרה, מתחמק מעוד מכת חרב קטלנית.
"איידן, אתה לא אמור להילחם בי! אתה אמור להילחם בה! אתה היחיד שיכול!"
"אני לא הולך להרוג אותה!"
"היא הולכת להרוג אותך." אמר גבריאל והצליף שוב בחרבו, לא מאפשר לאיידן להשיב לו.
כתם אדום עבר ביניהם במהירות, מעיף כל אחד לכיוון אחר ומאלץ אותם להפסיק להילחם.
"קייט!" נשמעה צעקה ברחבי השמיים.
"א.. אמא?" אמרה קייט מופתעת, "אמא מה את עושה שם? את תיפלי!" צעקה קייט לעבר אמה, בדיוק ברגע שבו אמה מעדה ונפלה מהמתכת המרחפת.
הכתם האדום שוב חצה במהירות את השמיים ותפס את אמה של קייט.
"לקס?"
שריקה מדהימה ביופייה נשמעה מכיוון הכתם האדום.
"קייט, תראי, זה לקס!" צחקה אמה של קייט אל עבר ביתה המופתעת.
"לקס הוא זה שהכניס אותך לשאול מלכתחילה." אמרה קייט בהתמרמרות.
"ומה רע לך בשאול?" שאל שד מעליה.
"אני הצלחתי לצאת מזה, אבל אל תהיה תמים, אתה יודע שאנשים שמגיעים לשאול בדרך כלל לא נהנים שם."
השד לא ענה. כולם הפסיקו להילחם והביטו בקייט ובאמה, באיידן ובגבריאל.
"ללקס לא הייתה התנסות טובה עם אנשים, כשהוא ברח מהאדם האחרון שהתעלל בו, אני מצאתי אותו, והוא קילל אותי כי פחד." הסבירה אמה של קייט.
"לקס… מה הוא?" שאלה קייט.
"עוף חול!" אמרה אמה בחיוך.
"עוף חול שלח אותך לשאול?"
"כן.."
"לקס?" אמר איידן, פתאום נכנס אל תוך השיחה.
"אל תפריע מלאך!" צעקה עליו קייט, אך איידן לא שמע אותה. הוא התעופף לעבר אמה של קייט.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" צעקה עליו קייט חוסמת את דרכו.
"זוזי!" אמר איידן ועל פניו הבאה קפואה.
"איך אתה.."
"זוזי!" אמר איידן שוב, אך הפעם דחף אותה מעט עם חרבו.
"קייט, תני לו, הוא לא יכול לפגוע בי גם ככה."
"לקס?" שאל שוב איידן כשהיה במרחק נגיעה מהכתם האדום. הכתם התחיל לרעוד, ולאט לאט לקבל צורה של ציפור גדולה, עם ציצית זהב, ושתי נוצות זהב בזנב. עיניו של עוף החול היו ירוקות מבריקות, כצבע עיניה של קייט.
"מי קרא לך בשם הזה?" שאל איידן בשקט רוטט. עוף החול לא שרק, עיניו דמעו מעט, ודמעה קטנה זלגה מעינו.