המשמידה- פרק 5 חלק 3:

הם הסתובבו שעות במוזיאון, בין מיצגים מתקופות ומארצות שונות. על כל מיצג היה הסבר, אבל אוון לא התעניין בכך. הרמס הסביר לו הכל, הוא חי כאשר כל מיצג נוצר ונמצא.
הוא הסביר לו על הרגשות של האומן בכל פסל ותמונה, ומכך איידן הסיק את המסר שניסה להעביר היוצר דרך יצירתו. הוא הצליח ברוב המקרים לפענח את המסר הצפון, ובמעט הפעמים שטעה הרמס עודד אותו ואמר לו שזה לא נורא.
בשעת לילה מאוחרת, אחרי שכבר סגרו את המוזיאון למבקרים, הרמס אמר לאיידן שהגיע הזמן ללכת, ושמה שלא הבין עד עכשיו, לא יעזור לו בהמשך.
"הרמס, המוזיאון הזה מאוד מעניין, אני מצטער על כך שלא באתי לפה קודם."
"אני לא בטוח שהיית נהנה כל כך אם היית בא לפה בלעדי." אמר לו הרמס בחיוך, כאשר הם הלכו בין המיצגים בחזרה אל הלובי.
"שלום בית!" צעק הרמס כשהם הגיעו בחזרה לכניסה אל האולימפוס.
"תהיה בשקט הרמס, כולם ישנים!" צעקה עליו אתנה ממקום לא מוגדר מעליהם.
"כן, כן, מה שלומך אחותי?"
"עייפה!" היא צעקה עליו שוב.
איידן התגלגל מצחוק. הוא מעולם לא חשב שהאלים יכולים להיות כל כך לא רציניים.
"מה אתה צוחק? אתה לא היית רב עם אחותך?"
"אם הייתה לי אחות, אולי."
"אתה פשוט ילד מדוכא ומדכא."
"בסדר, מה שתגיד הרמס, גם ואן גוך מדוכא."
"אבל הוא לא מדכא!" קבע הרמס והנהן בראשו לאישור דבריו.
"אפשר ללכת לישון עכשיו? לא ישנתי כבר הרבה זמן."
"אהה בטח ילד." אמרה אתנה שהופיע מאחוריהם.
"החלטת לבוא ולברך אותי לשלום?" שאל הרמס בקול ילדותי והגדיל את עיניו.
"לא, באתי לבדוק שאיידן לא נדבק ממך."
"אני לא חולה."
"תמשיך לחשוב ככה אח יקר שלי."
איידן כבר בקושי הצליח לנשום מרוב צחוק.
"אחותי, הילד צוחק עלינו."
"למה שהוא לא יצחק?"
"אנחנו אלים, לא צוחקים עלינו!"
"אני.. אני מצ..טער.." ניסה איידן לומר בין נשימה מאומצת לאחרת.
"סולחים לך." אמרה אתנה וחייכה אליו חיוך אימהי.
"תודה." הוא חייך אליה בחזרה, נלחם בצחוקו.
"תזכור, מחר בבוקר המבחן שלך." אמר הרמס ונעלם בתווך עננת אבק ממש לפני פניה של אתנה.
היא השתעלה מעט ונעלמה גם היא, אבל לא לפני שקיללה אותו.
איידן נשכב על המיטה שהופיעה בהיכל אמפיסטו ונרדם כמעט מיד.
בחלומו באה אליו השדה. "קייט." הוא מלמל במחשבותיו.
"אז אתה יודע מי אני." היא אמרה בקול הרמוני.
"סיפרו לי."
"אז אתה ילדון מטונף, עומד להיות מלאך עוד יותר מטונף. אנחנו נהרוג אותך, אתה יודע את זה."
"קיוויתי לשכוח, אבל תודה שהזכרת לי."
"אתה גם חצוף."
"אסור לך להגיע לפה, אני יודע שכרגע את לא יכולה לפגוע בי."
"טוב נו.. כשתתחיל לשפוט אתה תפגוש אותי. אני אבוא להגיד שלום אחרון."
"יש לי שאלה.."
"כן ילדון טיפשון?"
"למה את רוצה להרוג אותי? בשאול אתם מחפשים אנשים טובים שלא רוצים להרוג?"
"תוריד את האנשים טובים. יש לי כאלה אצלי. ואני רוצה להרוג אותך כי אתה מלאך, לא מפריע לנו הבלגן שיש לכם עם גן עדן. למטה החיים טובים.
אתה יודע, שנולדו לנו שלושה שדונים חדשים? בעוד שנה וחצי אני אתחיל לאמן אותם, כדי שיהיו טובים כמוני."
"הבנתי, תודה על ההסבר."
"רגע, אתה אמור להיות הוגן. גם אני רוצה לשאול שאלה."
"תשאלי."
"ההורים שלך נמצאים איתי? או עם הנבלים שחיים בגן עדן?"
"אני לא יודע." אמר איידן בכנות. רק עכשיו זה היכה בו. ההורים שלו סובלים, לא משנה איפה הם נמצאים.
"לילה טוב ילדון, אני אבדוק בשבילך את הסוגיה."
"נחמד מצדך, לילה טוב." אמר איידן כשדמעות עומדות בגרונו.
השדה נעלמה מראשו והוא בלע את דמעותיו.

"בוקר ילד, קום."
"אני קם.." מלמל איידן
"קדימה, יש לי עוד משהו קטן ללמד אותך, והיום המבחן שלך."
איידן קם על רגליו מיד, ושפשף מעט את עיניו. אחרי שקייט הלכה, הוא הצליח לישון טוב, והוא היה ערני. "מה לומדים היום?" הוא חייך אל פניו הנעריים של הרמס.
"אתה יודע שהתפקיד שלי הוא גם ללוות את המתים?"
"לא, לא ידעתי."
"אז עכשיו אתה יודע. והיום אתה תלווה אותי, תראה את העבודה הכי חשובה שלי."
"אז בעצם.. אתה מביא את המתים אלי?"
"כן, אפשר להגיד."
"אני חייב לבוא? לא תוכל לספר לי את זה? תאורטית? כמו תקשורת על דרך הדיבור."
"לא ילד, אתה חייב לבוא איתי."
"בסדר.."
בשנייה אחת שניהם לא היו עוד בהיכל. הם עמדו במקום שהוא לא מקום, הכל היה שחור חוץ מאור קטן שצף באוויר.
"תראה, מישהו בא."
האור הלבן התקדם אליהם באיטיות, קול חלש נשמע מכיוונו.
"זה.. בוכה?" שאל איידן בשקט.
"כן, הוא מת.. אתה לא היית בוכה?"
"אולי.. אני לא יודע."
האור התקרב, ולאט לאט נראה דומה יותר לאישה.
"זאת ילדה, בגילך בערך." אמר הרמס והשפיל מעט את עיניו.
איידן עשה כמוהו, אך הוא לא עמד בסקרנות ובחן את הילדה. דמעות עלו בעיניו, וליבו התכווץ בכאב.