חצי רגל באדמה – פרק 70
מהרגע שנכנסנו לאולם הכניסה המחשבות שלי התרוצצו. חזרתי לשיחה שלי עם ניקו והרגשתי ממש רע.
"למה שסטיקס תעזור לכם?" השאלה משיכה להדהד במוחי.
נכנסנו למבואה וכמה אלפי אנשים הסתובבו שם מרחפים קלות, רוחות מתים. האיש מולנו היה לבוש בחליפה איטלקית משובחת מבד בצבע שחור ונראה כאילו הוא עומד לצאת להלוויה של מישהו עשיר במיוחד. הוא הביט בנו בסקרנות ואז בחן את פרסי.
"אני מכיר אותך" האיש אמר בשקט.
"יכול להיות" אמר פרסי, "הייתי קרוב למוות הרבה פעמים"
"לא, לא" האיש נופף בידו בביטול, "היית כאן. ושכנעת אותי שאתה צריך לעבור ביחד עם זוג אחר של חברים".
"השם של הוא כירון?" שאלתי אחרי שקראתי את התג שהיה תלוי על החליפה שלו.
פרסי התכוון לומר משהו אהל האיש הביט בי בכעס. "כארון ילדה, כ-א-ר-ו-ן. למה כולכם בטוחים שאני מזכיר את הקנטאור הזקן?"
"אני – " התכוונתי להתנצל אבל הוא המשיך.
"תחזרי אחריי בסדר? כארון. לא כירון" הוא הביט בי. פרסי זע על מקומו קלות ותומאס הביט בי.
"כארון" אמרתי בשקט.
"מעולה" כארון-לא-כירון הזדקף והביט בפרסי. "תמיד אתה מגיע לפה חי עם החברים שלך, לכו תמותו ואז תחזרו".
"אנחנו חייבים לעבור" פרסי אמר ושלף משהו מהתיק שלו. זה היה שק מרשרש וזרק אותו לעבר כארון. "תוכל לקבל הכל, ונדבר עם האדס לגבי העלה בתשלום שלך"
השקית הכילה דרכמות זהב. הרמתי גבה בתמיהה. אין מצב שכארון-לא-כירון יקבל את השוחד שלנו.
"לא נראה לי" כארון אמר, "עבדת עליי ככה בפעם הקודמת. לא הפעם ג'קסון".
הבטתי בפרסי. מה עכשיו?.
"אבל אתה רוצה לתת לנו לעבור" תומאס אמר אחרי רגע, "נכון?"
לרגע העיניים של כארון התכהו והיו מעוננות משהו, "כן.. אני רוצה לתת לכם לעבור".
הבטתי בתומאס אבל הוא התחמק ממבטי.
"קדימה, תעלו למעבורת" כארון-לא-כירון אמר ופנה איתנו אל מעלית שעמדה בצד. העדפתי לא להסתכל על האנשים שניסו להיכנס למעלית וכארון דחף לאחור.
"כמה זמן תשאיר אותם פה?" שאלתי בשקט
"מאה, מאתיים שנה" כארון אמר והמעלית התחילה לרדת, "זה לא היה נורא כל כך אם הם לא היו מתלוננים"
הפניתי את מבטי, לפתע גיליתי שאנחנו שטים ברפסודה ואנחנו כבר לא בתוך מעלית. הבטתי בפרסי, אבל הוא הביט מעבר לנהר שהתחלנו לשוט בתוכו. נעצרנו לבסוף על חוף בצבע שחור. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שנהר עשה לי חשק להקיא.
כארון הביט בנו ואז נופף בידו, "קדימה, תסתלקו"
ירדנו מהרפסודה הקטנה של כארון שהתחילה לחזור אל המקום שממנה באה.
"איך עשית את זה?" שאלתי אחרי שכארון נעלם באופק, "איך השפעת לו על המחשבה?"
"אני פשוט.. אמרתי לו מה אני רוצה שהוא יחשוב" תומאס אמר אחרי רגע, "ואז הוא האמין שהמחשבה שלי היא בעצם המחשבה שלו. מבינה?"
הנדתי בראשי ותומאס נאנח.
האמת היא, שאחרי שתומאס אמר לנו שהוא הצליח לקרוא מחשבות של אנשים, רציתי לקחת צעד אחורה ולברוח. המחשבה שמישהו מסוגל לקרוא לי את המחשבות בכל רגע נתון הלחיצה אותי. ועכשיו, כשגיליתי שהבחור גם יכול להשפיע על המחשבות שלי ולגרום לי לחשוב שהמחשבות שלו הן בעצם המחשבות שלי.. עכשיו באמת רציתי להסתובב ולברוח.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"צריך להגיע לסטיקס" פרסי אמר.
"אבל אנחנו צריכים למצוא דרך שסטיקס תעזור לנו קודם" תומאס אמר, "הרי, למה לה לעזור לנו בכלל?".
ואז המחשבות שלי התנפצו ונשאר רק משפט אחד שאמר לי ניקו:
'כשתרצי לדעת מה סטיקס רוצה… בואי לאבא שלי'.
"אנחנו צריכים להתפצל. שוב" אמרתי, "תומאס ילך למצוא את סטיקס, אני ופרסי צריכים ללכת אל האדס"
"איך האדס יכול – "
"הוא יכול לעזור לנו" אמרתי והבטתי בתומאס, "אני מצטערת שאנחנו מתפצלים שוב אבל אנחנו חייבים. תסמוך עליי".
הוא הנהן. "אני סומך עלייך" הוא אמר.
"אוקיי, בואו נתפצל" אמרתי בשקט.
תגובות (0)