חצי רגל באדמה – פרק 71

הדבר האחרון שרציתי בכל העולם כולו זה להסתובב לבד בשאול. חשוך, קר, מלחיץ, רוחות של אנשים מתים, ולהיות לבד. לבד. לבד. לבד. לבד. כמה ששנאתי להיות לבד.
אחרי שראיתי את אמה ופרסי מתרחקים, נאנחתי והמשכתי לעבר נהר הסטיקס.
שמעתי את המחשבות של אמה על כמה שהיא רוצה להתרחק ממני על כך שאני קורא מחשבות וגם משתיל אותן, ואני מבין אותה. לא אהבתי את התכונה החדשה שלי, היא פולשנית מידי.
גם היה לי הימור רציני כשהשפעתי לכארון על המחשבות. זה היה מסוכן מאוד, הוא היה עלול להרוג אותי או לענות.
התחלתי לזמזם לעצמי מנגינה של שיר ילדות מצרמט, בזמן שהלכתי לבד שם בשאול. זה קצת עזר לי כנגד קול הטיפות שנופלות ועושות רעשים מפחידים, כאילו דם נוטף על רצפה.
הגעתי לבסוף לגדת נהר סטיקס.
הוא היה שחור, מזוהם, ומלא בכל מיני חפצים.
זיהיתי תמונה שבורה, עם ציפוי זהב. זר פרחים שהיה פעם חינני, אבל עכשיו כולו היה ספוג מים וכרות. הייתה שם בובת דובי שדמתה באופן מחשיד לברונסי, שהרגשתי צורך עז לוודא שהוא עדיין בתיק שלי. ידעתי שאסור לי לחזור למחנה בלי ברונסי, או עם חצי ברונסי, או אפילו ברונסי שרוט, כי מי יודע מה לוקאס עלול לעשות לי. אולי אפילו לשחוט אותי על זה.
"מספיק לחשוב על שחיטות" חשבתי לעצמי "בטח לא שזה מה שסביר להניח יקרה לי כאן. סטיקס, האדס, סתם איזה שלד משוטט, צמא דם שרוצה להרוג אותי. עוד פעם, די לחשוב על מוות."
נלחמתי ביני לבין עצמי, על לא לחשוב על מוות, בזמן שצעדתי לאורך הנהר.
לבסוף התיישבתי על הגדה שלו.
"סטיקס…" התחלתי, קצת מגמגם, כמו תמיד, לפני משהו חשוב וגדול. "אני מבקש ממך להתגלות בפניי."
לא קרה כלום. שום ערפל שחור לא התערפל, שום סימן שהיא בכלל שמעה אותי.
ידעתי שלהיכנס לנהר לא כדאי, לאור העובדה שייתכן וזה יהרוג אותי .
עצמתי את העיניים שלי.
"סטיקס, אלת הנהר סטיקס, אנא התגלי בפניי." לחשתי בשקט.
קולות הטיפות הנופלות במרחק רק חיזק את הפחד שלי, שאולי יש משהו מאחורי, אבל בשביל לכבד את סטיקס, לא הסתובבתי, אפילו שבדמיון שלי ראיתי איך להב עובר לי דרך הבטן, והורג אותי, או אולי סתם בועט אותי אל הנהר.
לפתע שמעתי קול מתכתי חזק.
"הזדהה" שמעתי בקול מונוטוני.
לקח לי קצת זמן לעכל את העובדה שאני באמת עושה את זה.
"תומאס האסלר, בן אתנה." מלמלתי, שם לב לעובדה שבכל מילה עוצמת הקול שלי יורדת, עד שכאשר ביטאתי את ההברה "נה", כמעט ולא שמעתי את עצמי.
פקחתי עיניים ובהיתי בערפל מתנחשל מעל הנהר השחור. הערפל היה שחור כמו שדמיינתי. לבסוף נוצרה שם דמות. לאט לאט זיהיתי פנים, אף, עיניים שחורות, שיער שחור. הבגדים של הדמות היו שחורים לחלוטין, כאילו יש מוטיב בשאול – איסור עז על צבעים.
היא ריחפה מעל הנהר, כמו רוח רפאים.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה, בקול מפחיד מאוד. קול נוטף, כמו קול כל הטיפות שנפלו במרחק.
בהיתי בה. ידעתי שאני אתחיל לגמגם לה שם, והיא תהיה עלולה לפצפץ אותי על המקום.
"נשבעתי שבועה" אמרתי לבסוף "בנהר סטיקס, ואני צריך להפר אותה."
"ולמה לי לעזור לך?" היא שאלה.
לא ידעתי מה לענות לה, והיא פשוט התפוגגה.
נשכבתי על האדמה השחורה שליד נהר סטיקס השחור במערה השחורה המפחידה והמלנכולית.
אחרי המסע הארוך, הקשיים, והפחד המנטלי, ככה המסע מתרסק.
למה שהיא תעזור לי?
מה אני צריך לתת לה בשביל שהיא תרצה בכלל לעזור לי? למה שהיא תעזור לחצוי מטומטם כמוני, ומה בכלל אמה ופרסי עושים אצל האדס?
לפתע שמעתי צעדים מרחוק, וראיתי את אמה מתקרבת אלי. לא ראיתי את פרסי, וזה גרם ללב שלי לפעום בקצב של אוטוסטראדה במהירות מאה ועשרים קמ"ש.
היו לאמה דמעות בעיניים.
"מה קרה?" שאלתי, קם על רגליי.
היא שלחה בי מבט אפור קודר לעיניים שלי, ואז השפילה את מבטה אל הרצפה.
"אני לא מאמינה שהסכמתי לזה."
"הסכמת למה?" שאלתי, מנסה להבין לבד כבר מה קרה. פרסי לא שם, היא בוכה, והם היו אצל האדס. אני לא טיפש. ידעתי שמשהו קרה לפרסי, וכנראה הוא פשוט לא יחזור.
"פרסי הקריב את עצמו." היא אמרה בקול חלול.
"הקריב?" שאלתי.
היא פרצה בבכי היסטרי "הוא איננו."
"איננו" חזרתי אחריה, בקול חלול משלי.
הגיבור שלי מת.
כאילו שכל העולם איבד מכל הטוב שלו, האוויר נשאב הרחק משם, הצבעים היחידים שעוד זרחו בשאול כבו, וכאילו שכל חלקיק שמחה עזב לאן שפרסי נמצא עכשיו. מת.