חרב הברק של זאוס – פרק 10

אני חייב להגיד לכם שמשך זמן הרכיבה שלנו אל העיר אתונה היה מאוד קצר. למעשה זה היה קצר מאוד! אנחנו רכבנו בסך הכל במשך 5 דקות קטנות! אני חושב… אין ממש שעונים בעת העתיקה; אבל שיהיה. כשהגענו אל שער הפלדה ירדתי מהסוסה שלי, סיירה. קשרתי אותה אל מוט ברזל שמצאתי שוכב ללא מעש על האדמה, נתתי לה קצת עשב למאכל וליטפתי את אפה בפרדה.
חבל שאני לא יכול להכניס את סיירה, חשבתי, אסור להכניס סוסים אל תוך העיר. אבל ככל שחשבתי על כך יותר כך הבנתי שזה יותר עדיף שהיא תישאר בחוץ. מרסלוס אמר לי שאין שם הרבה מקום, וחוץ מי זה מסתובבים שם הרבה חלאות שגונבות סוסים, פרות, תרנגולות וכו'.
כשעברנו דרך השער אל תוך העיר הגדולה, שמתי לב שעברנו בצורה די חלקה יחסית. למרות שארבעה שומרים גדולים שחמושים בכידונים ניצבים שם, ואני יכול להישבע שאחד מהם אפילו קרץ למרסלוס. כשנכנסנו ראיתי בתי לבנים מפוארים משיש אפורה, ספסלי עץ שנראים כאילו מזמינים אותך לשבת, המרצפה של המדרחוב שרצה באנשים מכל הסוגים! סוחרים, אדריכלים, אצילים פשוטי עם ועוד. אפילו מזרקה לבנה ויפיפיה, בדמותה של אתנה הצליחו לבנות כאן. הבטתי לאחור וראיתי סוחר רזה וזקן שמנסה להיכנס דרך השער, אך לפני שבכלל הספיק לעשות זאת. ארבעה כידונים משוננים הוצלבו לנגד עיניו השחורות.
"תגיד מרסלוס," קראתי, והוא מיד הפנה את מבטו אליי. "למה הם חוקרים אותו ואותנו לא?" הוספתי באצבע מורה אל השער.
מרסלוס הסתובב לאחור וניסה להבין בעזרת עיניו למה אני מתכוון בדיוק, ומיד הוציא מפיו אנחת הבנה, "אהה.. בגלל שהוא יסריח להם את המסעדה." הוסיף בחיוך משועשע.
"מה?!" סרקתי את השטח וראיתי בחור מלוכלך במיוחד שמנסה להיכנס אל מסעדה שנראת יוקרתית ביותר. "לא, אני התכוונתי אליו!" והוספתי הפעם באצבע יותר מדויקת.
"אההה, בגלל שאנחנו יכולים להיכנס מתי שבא לנו."
"אבל למה?"
"משום שהשם של העיר הזאת נקרא על השם של אימא שלי."
"אהה.. אוקיי." אישרתי ומיד עלה במוחי נושא חשוב ביותר, "דרך אגב, איפה נמצא הפורטיס הזה?"
"הוא אמור להיות כאן איפשהוא." אמר בכיווץ עינים.
"אז אתה לא יודע איפה הוא?" שאלתי.
"אין לי שמץ של מושג." השיב בחיוך אופייני.
"אז אנחנו פשוט צריכים לחפש אותו." ציינתי.
"בדיוק."
"בחורים," קראה סבתא רוזה, "מכיוון שאתם החצויים היחידים כאן; אני ואמילי הולכות לטייל כאן טיפה. נתראה בשקיעה ליד השער. אוקיי?"
"בסדר סבתא." אמר מרסלוס.

"אני לא מבין את זה," אמר מרסלוס, "אנחנו מחפשים כבר שעות ואנחנו לא מוצאים אותו."
"אתה יודע בכלל איך הוא נראה?" שאלתי.
"ברור! אני והוא היינו לפעמים עושים שטויות ביחד… מכייפים ביחד.. אתה יודע…"
"אז איך הוא נראה?"
"הוא בחור גבוה ורזה אבל חזק באופן מפתיע, יש לו שיער חום ועינים כחולות ועמוקות. כמו כל הילדים של ארס."
"זה מוזר, כי לא ראיתי אף אחד כאן עם עינים כחולות, בטח שלא עמוקות."
"עכשיו כשאני חושב על זה… אתה די צודק בראיי… היינו אמורים לראות אותו כבר ממזמן…"
"משהו לא בסדר."
"הוא בטח הלך אל היער להתאמן או משהו…" קולו של מרסלוס דעך ומבטו התמקד במשהו שהיה מאחורי. הסתובבתי לאחור ומלבד עוברי אורח פשוטים לא ראיתי דבר.
"מרסלוס… הכל בס-"
"ששש!!!" השתיק אותי, אני לא ממש התעצבנתי כמו שאני עושה תמיד כשמשתיקים אותי, הבנתי שמרסלוס רואה משהו לא טוב. "לעזאזל!" סינן מבין שיניו.
"מה?! מה קרה מרסל?!"
"אנחנו חייבים לעוף מפה!" הוא תפס את ידי ומשך אותי בריצה אל כיכר ענקית, הגענו אל המזרקה והתחבאנו מאחוריה.
"עכשיו אתה יכול להגיד לי מה הבעיה?!"
"קמרון!" אמר, "זאת הבעיה!" הוסיף באצבע מורה.
אוקיי, מה שראיתי באותו רגע היה דבר שלא ממש אמורים למצוא ביוון, במיוחד לא העתיקה.
ראיתי בחור שנראה פחות או יותר כמו נער בן 16 בצבע שחום שראסטות שחורות ומלוכלכות שכבו על כתפיו ברפיון, כל מלבושו היה בעצם עור שחור כמו זפת! כפפות עור, מכנסי עור צמודים ואפילו גופיית עור. מה שהיה מוזר בפניו, היה משקפי השמש שהיתיישבו על גשר אפו. הרי, לא המציאו את משקפי השמש עדיין, נכון???????