חרב הברק של זאוס – פרק 2

שאגה גדולה, רמה אף יותר משל הכימרה יצאה מגרונו של האדם הכי פחות צפוי. מרוב הפחד הכימרה איבדה את שיווי משקלה, והתרסקה בחבטה משפילה על הרצפה הקרה. כל מה שנותר לה לעשות זה רק לברוח ולחפות על בושתה הנלעגת, בזמן שהיא מביטה בפחד ביריבה המנצח. "מה זה היה לעזאזל?!" שאלתי את מרסלוס בקולניות. הוא הביט בי בחיוך ואמר "אה זה? דודה ארטמיס לימדה אותי, נכון שזה מגניב?" הבטתי בו בחוסר הבנה, מה זאת אומרת דודה ארטמיס?! הרי ארטמיס זה… "דודה ארטמיס, אתה יודע, אלת הציד והירח. אתה אמור לדעת את זה היא אחותך." אמר כאילו קרא את מחשבותיי "אחותי?…"
"כן, אחותך היא ארטמיס. אתה בחור די מוזר אתה יודע את זה?"
"מה זאת אומרת." שאלתי בלי הבנה, אך זה היה מאוחר מידי משום שהוא לא הקשיב לי. הוא סימן לי לעקוב אחריו ובלית ברירה השתרכתי מאחוריו. הוא נכנס אל מעבדת ביולוגיה, ואני כמובן ניכנסתי אחריו. ריח סינטטי ומוזר ניכנס אל נחיריי, ומול עייני ניראה חדר שמלא במבחנות, פרוסקופים, מרשמים ועוד מלא דברים משעממים. מרסלוס תחב את ידו החסונה אל תוך תיק שנכרך עם רצועה אל גופו, והושיט את ידו לפני. "הינה" אמר בזמן שאני מביט בקמע המוזהב שעל ידו "דוד הפייסטוס עשה אותו בעצמו."
"מה זה עושה?" שאלתי בסקרנות.
"זה יכול לקדם אותך בזמן, וכך גם להחזיר." הוא שפשף את הקמע המוזהב והיהלום הכחול שבאמצעו הפך לאדום "תראה." אמר בזמן שמנהרה קטנה בקיר, נהייתה אט אט גדולה יותר ויותר.
שריקה נמוכה ומתפאלת יצאה מפי, בזמן שאני מביט בחור גדול שצבוע בשלל צבעים, השואב אליו פרוסקופים, מבחנות ואפילו השולחן הגדול של המורה. הייתי כל כך מוקסם מהמחזה הזה, עד שלא שמתי לב שמרסלוס עמד מאחוריי.
"אההה!!" צרחתי לאחר שהרגשתי ידיים חסונות שדוחפות אותי למנהרה. הרגשתי כאילו אני בזרם חזק ביותר, רק שהמים באותו רגע היו הצבעים המופלאים שנראו לנגד עיני. ראיתי את מרסל זורם ממש לצידי, מחייך כתמיד בזמן ששערו הבלונדיני מתנופף לאחור. ראיתי חרבות, שריונים, חץ וקשת והמון שעונים. מכול הסוגים שמחוגיהם חגים מסביבם במהירות. ואז, אור לבן ומסנוור נשקף אל מול עיני הכחולות, הנחתי יד מגינה אל מול עיני מפני הקרינה החזקה.
"תיזכר, זאת היתה נשימה דואבת ביותר." צעק מרסלוס בזמן שהרוח שורקת באזני, מה זאת אומרת, להיזכר בנשימה דואבת ביותר?! אולי הוא רוצה שאני ארגע?

"אחחח, זה כאב." מלמלתי בזמן שאני משפשף את ידי הכואבת.
"כן אני יודע, חטפתי את אותה מכה כשהגעתי לזמן שלך." אמר בחיוך.
"למה לא אמרת לי, שזה יהיה כואב!" שאלתי בעצבנות.
"אמרתי, מה..לא שמעת? 'זאת תהיה נחיתה כואבת ביותר'." ציטט בזמן שהוא קם בגמלוניות מהאדמה המוצקה. פתאום שמתי לב שאני לא הגעתי למעבדת הביולוגיה, אני בקרחת יער קטנה.
"תגיד, מרסל"
"כן?" אמר בזמן שהוא מוריד מהטוניקה שלו לכלוך.
"איפה אנחנו?"
"ביוון העתיקה." חייך