לב של אש- פרק 1. (מוקדש לפרסי)

"איזה מחנה?" שאלתי "מחנה החצויים!" קראה אמי. "מה זה 'חצויים'? " אמי נאנחה כיאלו היא חושבת 'מה זה לא ברור כבר?' היא נשענה אחורה והביטה בי דרך מראת הנהג. "חומד, יסבירו לך הכול שם." הייתי סקרנית ושאלתי "איפה זה שם?, אני 'חצויה'?, מה זה 'חצויה' בכלל?" בקיצור, הפגזתי בשאלות. אמי נאנחה אך דיברה עם שמץ פחד בקולה : "ככול שתדעי יותר. את בסכנה. במחנה יסבירו לך הכול!" נאנחתי ונשענתי במושב, נרדמתי. בחלומי ראיתי יצור, קנטאור, נדמה לי. הוא חייך ואמר "ברוכה הבאה למחנה!". בסביבתו הסתובבו ילדים בחולצות כתומות עם הכיתוב "מחנה החצויים" עליהן. "מה המקום הזה?" שאלתי בחלום. "האם למדת מיתולוגיה?, חצויה." שאל הקנטאור, "כן." עניתי. היו לי כל כך הרבה שאלות. אבל אמי העירה אותי: "קומי אנדי!" קראה וניערה לי את הכתף, "הגענו!" אמרה בחיוך. לא ראיתי הרבה מלבד עץ אורן, ומסביבו כרוך נחש פיתון, ועליו גיזת אייל זהובה. לקחתי את המזוודה מאמי. היא נהיתה אדומה ושאלה: "מה יש במזוודה הזאת?!" היא הניחה אותה וסחבתי אותה בקלילות על כתפי. לא הבנתי, אמנם אני מאד חזקה, אבל, המזוודה היתה כבדה. מסתבר. צעדתי לעבר הנחש, שלפי מה שידעתי, היה בעצם דרקון. ואז ראיתי את אמי פונה לאחור. "את לא באה איתי אמא?" שאלתי אותה, היא ענתה לי בקל מאומץ של רוגע: "אני בת תמותה. אני לא יכולה לחצות את הגבול." הבטתי באמי נוסעת ובכיתי. הייתי מבולבלת מאד, ובודדה. הלכתי לעבר הגבעה וראיתי את אותם ילדים והקנטאור מהחלום. הוא ואני התנהגנו בדיוק כמו בחלום. "טוב. אז לי, מביתן, הרמס, תדריך אותך לביתן שלך, ותסביר לך הכול." הקנטאור רץ והשאיר אותי, ואת לי, לבד. לי סימנה לי לבוא אחריה לעבר הביתנים. היא הסבירה לי על המיתוסים היווניים, ועל האולימפוס באמריקה. בהתחלה, לא האמנתי לה. אך לאט כל האמנתי לה. "ופה, תישני עד שיגלו מי הוא אביך." היא הצביעה לעבר ביתן הרמס. רצתי לשם במהירות ורציתי לראות, מי ישנו איתי עד שאבי יגלה לי מי הוא. פתחתי את הדלת וקיבלו את פניי כ- 10 נערים ונערות. לפי מה שלי הסבירה לי, אני אמורה לחכות פה עד שאבי יתגלה. בדיוק אז, היינו צריכים ללכת לאכול. לי הסבירה לי שעליי לתת מנחה לאבי, את האוכל הטוב ביותר שלי. זרקתי לאש חתיכת בשר גדולה ומלמלתי לי: "אבא, אני רוצה לדעת מי אתה, ושתעזור לי, בבקשה." הלהבות זהרו באור והמשכתי ללכת לשולחן, מחכה לאות מאבי.