מחנה הטיטאנים פרק שלוש

"דבר ראשון, כדאי שתוריד מהר את החולצה הזאת." אמרה ריין וקרסה על המיטה היחידה בחדר.
"חוץ מזה שהיא מסריחה יש איתה בעיה?" שאלתי.
היא הרימה גבה כאילו שואלת אם אני באמת אידיוט. "אתה פגשת את איידן, נכון?"
הנהנתי. "כן, אז?"
היא התיישבה. "אז יש לך מזל שהוא לא חיסל אותך. איידן שונא שמזכירים לו את אבא שלו בכל צורה."
הנהנתי שוב. רק אז הבנתי איזה אידיוט הייתי, להיכנס עם חולצה של צבא קרונוס למחנה של פליטים מהמלחמה? באמת היה לי מזל שלא הרגו אותי.
כן, מזל, לא נראה לי שליאן או אימא שלה עזרו לי.
ריין קמה. זה בטח היה מצחיק במבט מהצד, היא היתה גבוהה ממני כמעט בראש. "מה דעתך שאני אכיר לך את החברים שלי?"
חייכתי. אני כבר מתחיל להתאקלם. "בואי נלך."

חבל שלא הקשבתי בשיעורי מיתולוגיה יוונית בזמן המועט שהייתי במחנה החצויים, אחרי חמש דקות של סיבובים במחנה הראש שלי התחיל להסתובב. איך אני אמור לזכור את כל האלים הזוטרים האלה?
"אני חושב שאני עומד להתעלף." אמרתי, וקיוויתי שהתירוץ יעבוד. קרסתי על הדשא ליד הנשקייה.
לא נראה שלריין אכפת. היא גררה אותי – אפילו בלי לתת לי לקום – לזירת החרב. אלכס, איידן, לירון, ליאן ועוד כמה נערים ונערות היו שם. חלקם עמדו, וחלקם ישבו בצד.
מיהרתי לקום. אלכס חייכה אלי, איידן שלח אלי מבט חשדן, ליאן הביטה בי ובריין בשנאה וכל השאר נראו מסוקרנים, חוץ מנער אחד שישב בצד ולא הביט בי בכלל.
"לוק, אתה עדיין צריך להתקלח." צחקה אלכס. הזעפתי פנים, כמה פעמים אני מסוגל לעשות את זה ביום אחד?
הראשונה שפנתה אלי היתה נערה בעלת שיער לבן קצר ועיניים תכולות כקרחונים. היא היתה חיוורת מאוד וכשלחצה את ידי הרגשתי כמה היא קפואה. כבר חשדתי שהיא בת האדס, אבל אז הבנתי שזה לא הגיוני. אם כן כבר הייתי מכיר אותה, קרונוס היה משתמש בה.
"אני היקארי, בת סלנה." היא אמרה.
עכשיו הכול הפך הגיוני. בת של אלת הירח… יצא לי לפגוש את סלנה, היא באמת דומה לה.
ומאז כמעט כל הלילה הייתי עסוק בלהכיר את כולם: בוייל – נער בן שבע-עשרה עם שיער חום קצר ועיניים ירוקות-אפורות, הוא בן ארוס (או קופידון, איך שתרצו) אבל קשוח כמו בן ארס. הוא רצה שאקרא לו קיין אבל לא ממש קראתי לו ככה. לוקאס – נער בגילי עם שיער חום כמו של בוייל ועיניים חומות-ירוקות. לפי הבעת הפנים שלו חשדתי שהוא מסתיר משהו, אבל זה לא היה זמן מתאים לחקור. איזבל – נערה בגיל שש-עשרה עם שיער שחור ועיניים כחולות עם ניצוץ מיוחד בהן ומיוריאל – נערה בגיל של בוייל עם שיער שחור ועיניים כחולות כמו איזבל, רק שהיו לה שלוש נקודות חן מתחת לעין שמאל.
היחיד שלא בא להציג את עצמו היה נער בן שלוש-עשרה כנראה שישב בצד. היה לו שיער שחור כמו פחם ועיניים אפורות עצובות. על הזרוע שלו היה חקוק סימן משונה.
"מי זה?" שאלתי את אלכס והצבעתי על הנער.
היא הביטה בו בעצב. "זה דילן. הוא בן מורוס, אל הגורל והאבדון."
התחלתי להתקרב אליו, אבל לירון עצרה אותי. "לא כדאי לך. לדילן יש כוח מסוים…"
"איזה מין כוח?" שאלתי.
"הוא… טוב, מדי פעם הוא יכול לחזות את העתיד של מישהו. זה קורה אם – "
"אני רוצה לראות את זה."
התקדמתי אליו והתיישבתי לידו. בשנייה הראשונה שהוא ראה אותי הוא התקפל וכיסה את אוזניו.
לירון רצה אלינו. "מה אתה רואה, דילן?"
הוא לא אמר כלום. נראה שהוא על סף דמעות אבל עדיין שתק. אחרי כמה שניות הוא פלט צעקת כאב.
"מוות… כל כך הרבה מוות…" הוא מלמל והצביע עלי. "בגללו."
אלכס פערה את עיניה והביטה בי. קלטתי שכולם מביטים בי.
לירון הצליחה לתפוס בידו של דילן. "תצא מזה, הכול בסדר."
דילן התנשף בכבדות, אבל נרגע מעט. הוא נתן ללירון להוביל אותו החוצה, איידן נאנח והלך לצידם. כל השאר קפאו והביטו בי.
הסמקתי. "מ-מה קרה כאן?"
"נראה לי שדילן חזה את הגורל שלך." אמרה ריין בקול שקט כמעט לגמרי.
"אם אמרתם שזה רגיל, אז למה אתם מביטים בי ככה."
אלכס הביטה בי כאילו אני מת. "דילן יכול לחזות גורל של מישהו רק עם מגע פיזי איתו – "
"אבל עוד לא קרה שדילן חזה גורל של מישהו רק ממבט." השלים בוייל.