מלחמת האלים עונה 2 – פרק 5

yarden10 24/04/2012 914 צפיות תגובה אחת

"זאת לא הייתי אשמתי. לפני שנתיים, עוד לפני שהגעת למחנה בכלל, הייתי ממורמר בגלל שהדברים שספרו לי, היה לי קשה להכיל את העובדה שאני בן של אלה או שהאלים בכלל קיימים, ישבתי ליד הנהר כשהוא הופיע… אוראנוס הבטיח לי דברים, דברים שתמיד חלמתי עליהם וחשבתי שאוותר עליהם. הוא הציע לי חיים טובים יותר, משפחה אוהבת, הוא הבטיח שנשמיד את אמא שלי בגלל דרך התנהגותה כלפי…" רעם טלטל את השמיים, כאילו מישהו מזכיר ללוקאס משהו מלמעלה. לוקאס נאנח כאילו הוא משלים עם גזר דין קשה, "היא מעולם לא יצרה איתי קשר, את יודעת, גם לא בחלום. אז כעסתי, רציתי שהיא תבין שהיא פגעה בי, והיא אמא שלי, היא אמורה להבין אותי, אבל לפעמים יש לאולימפים בעיות משלהם, תוכניות משלהם. אבל הבנתי את הטעות שלי. ואני יודע שהבנתי את הטעויות שלי כי חזרתי, אלייך, אל פרסי. ניסיתי לשכנע אתכם שאני בצד הנכון עכשיו. למרות… שזה לא ממש הולך לי" קולו נשמע סדוק וחלוש.
שתקתי.
איך אמורים להגיב לסיפור כזה? ושאלות אחרות הטרידו אותי: האם אני יכולה לסמוך על לוקאס? האם אני מסוגלת לכך?
ואיך אני הייתי מרגישה אם אוראנוס היה מתגלה אליי ומציע לי כל מה שאי פעם רציתי, האם הייתי מסרבת? ואולי הייתי מסכימה כמו לוקאס? הלוואי שידעתי.
"… נכון?" השאלה של לוקאס קטעה את מחשבותיי.
"סליחה, לא הקשבתי. מה אמרת?"
"שאלתי איך את היית מרגישה, במידה מסויימת היית נוהגת כמוני, נכון?"
"אני באמת לא יודעת" השבתי ולא ידעתי על איזו שאלה אני עונה.
צלצול כלשהו נשמע ואני נזכרתי שאנחנו בבית הספר.
"אנחנו צריכים להסתלק מכאן" אמרתי. עוד לא התחלתי ללמוד בבית הספר הזה בצורה מסודרת וכבר אני מסתלקת. אני די בטוחה שזה שיא חדש, לפחות שיא שלי.
לוקאס הנהן ומשהו נראה ריק בחיוך שחייך אליי, "את מבינה שאנחנו לא יכולים ללכת למחנה, נכון?"
"למה לא?" שאלתי בתמימות "במחנה יש חניכים שיעזרו לנו, נוכל לברר פרטים בנוגע לתוכניות של אוראנוס…"
לאט, הקול שלי גווע. הבנתי למה לוקאס לא רוצה להראות במחנה.
פרסי כמעט הרג אותו, אנבת' התנכלה אליו, מי אמר שכל חניך אחר במחנה לא ינהג כמותם? ואיך יגיב כירון?
"אני מצטערת, שכחתי" הבטתי אל תוך עיניו האפורות של לוקאס, הוא השתדל לחייך.
"בואי פשוט נסתלק, בסדר?"
הנהנתי והצטערתי שהשארתי את תיק בית הספר שלי בכיתה, אני אבקש מאמא שלי שתביא לי אותו הביתה מתישהו. אולי אפילו אוכל לחזור לבית הספר, הרי תמיד אפשר להמציא תירוץ משכנע, לא?
"בוא נזוז" אמרתי, הייתה לי הרגשה שאני כבר לא אראה את בית הספר הזה יותר.
יופי, אני ותחושות הבטן המעצבנות שלי.

ישבנו על החול בחוף, הגלים היו שקטים באופן מפתיע. אולי זה בגללי, אחרי הכל אני הבת של פוסידון, שהוא אל הים. הייתה לי הרגשה שלוקאס מפחד להיות בקרבת הים, אני לא האשמתי אותו, אני די בטוחה שאבא שלי היה מטביע אותו מזמן אם לא הייתי פה. אבל אני הרגשתי בטוחה יותר, רגועה יותר, בשליטה. הבטתי בלוקאס, הוא בהה בים ולא אמר כלום. כל הדרך הוא היה ככה, שקט באופן מפתיע.
"אני מאמינה לך" אמרתי בשקט, הוא הסתובב אלי ואני חטפתי פלשבק:
אני ולוקאס, בנקודה הזאת, לפני שנה, לפני שהמורה שלי להיסטוריה ניסה להרוג אותי. דיברנו על הלימודים, על צירוף המקרים שבו שנינו דיסלקטים, על ההורים שלנו…
"מי היה מאמין ששנינו איבדנו הורה?" שאל לוקאס אז
משכתי בכתפיי, "תאמין לי, המזל שלנו סתם מעצבן, אבל יש לנו מזל שנתקלנו זה בזאת, אתה לא חושב?"
הוא חייך, "כן, יש לנו לפחות זה את זו"
"מה אתה אומר על זה," שאלתי "כשנהיה גדולים נצא רק אני ואתה להרפתקה, נציל את העולם. ואז ההורים שלנו יהיו חייבים להתגלות בפנינו, הם יעריצו אותנו."
הוא פרץ בצחוק, "יש לך דמיון אמה, וזה ממש טוב לילדים מסוגנו"
נזכרתי בשאלה שלי ובחיוך המעצבן שהיה לו "ילדים מסוגנו? למה אתה מתכוון?"
"יום יבוא ותביני, מבטיח. אבל בינתיים אנחנו חייבים לזוז"
"אמה אנחנו חייבים לזוז" קולו של לוקאס הוציא אותי מהזיכרון, נאנחתי, פעם הכל היה ממש פשוט.
"כן, אני יודעת" השבתי "בוא נזוז"

נשכבתי על המיטה שלי, אולי אני אוכל להעמיד פנים שכל זה לא קרה. היום נגמר החופש, בדיוק נפרדתי מפרסי ואנבת' ופגשתי שוב את אמא שלי ו…
מישהו דפק בדלת, "יבוא" אמרתי והתיישרתי, מי כבר יכול לבוא לחפש אותי בשעה הזאת? אמא ישנה בחדר שלה ולוקאס ישן בסלון. קמתי במהירות כשהדלת נפתחה.
"פרסי!" קפצתי עליו ונתתי לו חתיכת חיבוק, הוא צחק בשקט וסימן לי להיות בשקט, "מה אתה עושה פה?"
"טוב, אז שלום גם לך אחות קטנה" הוא חייך, "והסיבה שבאתי לכאן היא לא בדיוק שמחה. אנחנו צריכים לדבר אמה"
טון הדיבור שלו התחלף והפך תקיף, התחלתי לחשוד שיש לי מושג קלוש על מה אנחנו עומדים לדבר אבל בכל זאת שאלתי, "על מה אנחנו מדברים?"
פרסי נראה רציני, אפילו מעט כועס, כאילו שאכזבתי אותו, "על לוקאס"


תגובות (1)

יואוווווו O:

02/05/2012 10:50
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך