מלחמת האלים – פרק 19: אני מגלה בוגד

פרק 19: אני מגלה בוגד

תוך עשרים דקות אני ולוקאס רצנו דרך רחובות העיר של מנהטן.
"אנחנו קרובים?" שאלתי אחרי שעברנו כמה רחובות נוספים, היינו חייבים להגיע לבניין האמפייר סטייטס. הכניסה הראשית לאולימפוס.
"אנחנו כמעט שם" ענה לוקאס ואני רצתי אחריו, הוא פנה בכמה סמטאות ונעלם מעיני באחת מהן, חלפתי על פני אחת הסמטאות כשיד תפסה בי וגררה אותי כנגד אחד הקירות החשוכים.
לוקאס הדף אותי אל הקיר ולא יכולתי לזוז, הוא היה חזק מדי. הוא שלף מהנדן שלו את הסכין שלו והביט בי
"מה את יודעת? אוראנוס לא בטוח לגבייך אחרי הכל" הוא צחק
"לוקאס, למה הכוונה…?" ואז הבטתי בו בזעזוע, באור חדש.
'המשרת הראשון כבר נמצא' אמר אוראנוס וכשהבטתי בלוקאס הוא גלגל עיניים כאילו חיכה שאקלוט כבר.
"אתה?" שאלתי בפליאה ואז הבטתי סביבי בייאוש, פניתי אליו שוב, "למה לוקאס?"
"למה?" הוא שאל וצחק, צחוק נורא, מרושע. הוא כבר לא היה אותו חניך, אותו חבר שהיה לי, "למה לא אמה? מה האלים, מה אמא שלי, עשו למעני? נתנו לי להגיע למחנה מסכן ולהתאמן לקראת כלום"
"ומה אוראנוס נותן לך?" שאלתי והעוויתי את הפנים כשקור המתכת נגעה בצווארי
"חיי אלמוות, פיקוד על צבאות, סיכוי למשהו טוב יותר. אני אוכל להיות אדריכל כמו שתמיד רציתי, מתוך האפר של האלים אנחנו נקים מחדש אימפריה, ואני אהיה זה שיתכנן הכל"
"זה לא שווה את זה לוקאס!" קראתי והבטתי לתוך עיניו
"זה לא?" הוא שאל בצחוק, "ולמה זה?"
"זה לא ילך לך לוקאס! אתה יודע את זה כמוני, כבר ניסו לגבור על האלים פעם, גם קרונוס נכשל, אתה רוצה להצטרף אליו?"
"לעולם לא!" הוא נהם והצמיד את הסכין קרוב יותר אבל אז הוא התרחק, "תצטרפי אליי אמה, תוכלי לעשות מה שתמיד רצית, תוכלי…"
"לשמש כלי משחק בשביל אדון השמיים?" שאלתי בקול ציני "אני אוותר"
"תחשבי על זה אמה! מה אתנה עשתה למעני?" הוא נשמע שבור, "כמה פעמים אתנה התגלתה לפני? דיברה איתי? כלום, נאדה, זירו…" לוקאס התחיל לדבר בשפות שונות ולבטא את המילה 'כלום', זה קורה לו הרבה כשאחד הרגשות משתלטים עליו יותר מדי, זה קרה בבית הספר הרבה. אמה הבינה את לוקאס, אם אתנה לא התגלתה בפניו, לא דיברה איתו… גלגלתי את עיניי וחיכיתי שישים לב שהוא התחיל לדבר בשפות שונות.
"היא מעולם לא עשתה למעני כלום!" הוא חזר לעברית והביט בי בכעס
"היא עשתה הרבה!" קראתי, למרות שהייתה לי הרגשה שזה לא ממש נכון, "היא הביאה אותך למחנה, היא…"
"הביאה אותי למחנה" הוא גיחך "הגעתי לבד אמה, כשמפלצות רודפות אחריי, אף אחד לא נשלח לעזור לי בהוראתה של אמה שלי: 'אם הוא בני הוא יצליח במסעו' ככה היא אמרה לכולם, איש לא נקף אצבע ואני כמעט נהרגתי מתחת לאף שלהם"
הבטתי בו בזעזוע, אתנה הייתה עושה דבר כזה?
"כן אמה, האלים אנוכיים, דואגים לכבודם, אבל כשזה מגיע אלינו?" הוא פרץ בצחוק והצמיד את הסכין שלו אליי, שנינו השתתקנו.
"תומאס יודע?" שאלתי אחרי כמה דקות של שקט, "סיפרת לחבר הכי טוב שלך שאתה מנסה להשמיד את האולימפוס?"
"לא" הוא נראה אשם פתאום, "תומאס לא היה מבין, ובכלל, הוא לא חבר שלי"
"אני לא אצטרף אליך לוקאס, אני לא אשחק ככלי בידיו של אוראנוס"
"אז אני מצטער אמה" הוא לחש. הסכין שלו מוצמדת אל צווארי
"זה לא חייב להסתיים ככה" אמרתי ודמעה ירדה בלחיי
"זה חייב" הוא אמר. עצמתי במהירות את עיניי והסטתי את מבטי.
שמעתי את הסכין שורקת כשהיא חתכה את האוויר.
הסכין פגעה בדיוק במרכז החזה שלי וניתזה אחורה, הלהב עף מידו של לוקאס מהמכה, זה היה נראה כאילו הוא פגע בקיר ולא בגוף שלי. גם הוא נראה מופתע.
הרגשתי משהו מעיק על הצוואר שלי והוצאתי את התליון מהחולצה, היה בו חור קטן מהלהב אבל חוץ מזה לא נראתה שום פגיעה. לוקאס הביט בי ופניו עטו עלבון.
"באמת? מתנה מאבא שלך?" הוא שאל מלגלג
"תתפלא מה ההורה שלך נותן לך כשאתה נחמד" אמרתי בלעג ולוקאס הסתער עליי בכעס.
רעם אדיר, ברק מפלח את האוויר הבהיר, תנועה שונה, רעידת אדמה, ואז… שקט.
פקחתי את עיניי וניקו הביט בי, "אני.. אני מצטער אמה"
"מה…?" ואז התעשתי "לוקאס!"
"איננו, בוגד יש לציין" ניקו הנהן כאילו ידע את זה כל הזמן
"איננו?" שאלתי
"שנייה אחת הוא ניסה לפגוע בך, אחר כך היה מהומת האדס שלמה של ברקים ורעמים, אחרי זה הוא נעלם"
"הוא… הוא לא מת נכון?" כמה ששנאתי את לוקאס על התרגיל המלוכלך הזה הוא עדיין היה חבר שלי, איכשהו, במקום לא ברור, רציתי שיהיה בסדר.
"לא" אמר ניקו "אם הוא היה מת הייתי מרגיש בכך"
"מה?" שאלתי בבלבול "איך אתה יכול לדעת?"
"אמה, לא יצא לך לתהות למה כולם שונאים אותי? למה אין לי ביתן במחנה?"
"אין לך… אתה…" הבטתי בו בפליאה "אתה בן של האדס"
"כן אמה"
"אבל איך לוקאס הוא הבוגד? כלומר אתה היית שם, אתה דיברת עם…"
"אני דיברתי עם אתנה ופוסידון" אמר ניקו, מסכים, "את חושבת שעשיתי את זה כי רציתי?"
"אז איך..?"
"לוקאס הערים עליי, הוא גרם לי לספר דבר אחד ושהאלים ישמעו דבר אחר לחלוטין. אני סיפרתי להם על המחנה ועל דברים שאני רוצה שישתנו, דברים שבזמנו האלים הבטיחו לפרסי לשנות, לוקאס גרם להם לשמוע על אנבת' ופרסי בצורה מעוותת. אני עדיין לא מצליח להבין איך"
"אוראנוס עוזר לו" אמרתי, "נראה לי שהסתבכנו מעל לראש"
ניקו הנהן, "קדימה בואי"
"לאן?"
"לאולימפוס" הוא אמר והביט בכוכבים שהתחילו לצוץ "חייבים לזוז"