מלחמת האלים – פרק 20+21

פרק 20+21: אני מתעמתת עם האלים

רצנו כמו מטורפים את שארית הדרך. נכנסנו לתוך הבניין ואני הלכתי ישר אל השומר.
"אל הקומה השש מאות" אמרתי במהירות
"אין קומה כזאת ילדה" הוא ענה ולא הרים את מבטו מאיזה עלון
"אני בטוחה שזאוס לא מסכים איתך" לקחתי סיכון וניקו הוציא את הסכין שלו, להב קטן. זה לא היה ארד שמימי, כלי הנשק שמשתמשים בו במחנה, וזה גם לא היה פלדה…
ברזל אולי?
"אנחנו צריכים להגיע לשם בדחיפות!" אמר ניקו וכיוון את הסכין אל השומר שהרים את ראשו
"בן האדס"
"אנחנו עולים" ניקו השיב והשומר הנהן והביא לו כרטיס צהוב.
"תוודאו שאין איש איתכם במעלית" השומר אמר ואז חזר לעלעל בעלון
נכנסנו למעלית וניקו הכניס את הכרטיס לתוך חור, כפתור של הקומה ה-600 נגלה לפנינו ולחצתי עליו. התחלנו לעלות במהירות מסחררת לעבר האולימפוס.
המעלית נפחתה בקול 'דינג!' ואנחנו יצאנו.
נשימתי נעתקה מרוב יופי: מצאנו את עצמנו על גשר של אבן שתלוי באוויר מתחתינו הייתה פרושה מנהטן, בערך מגובה של מטוס. מדרגות שיש לבנות התפתלו בין אחד העננים כלפי מעלה וכשהבטתי למעלה המוח שלי סירב לקבל את המראה.
'תסתכלי שוב' אמר המוח שלי
'אנחנו מסתכלות' התעקשו העיניים שלי. זה באמת היה שם.
מבין העננים הזדקרה פסגת הר מכוסה שלג ועל המדרונות שלו היו עשרות ארמונות בעלי קומות. למעלה –בפסגה- בהק הארמון הגדול מכולם.
מולי נפרשו כל כך הרבה דברים שקשה לתאר: שוק פתוח, גנים מלאים בפרחים ועצי זית, אמפיתיאטרון וקולוסאום. זאת הייתה עיר יוונית שלמה וחדשה לחלוטין.
כל מה שהצלחתי לומר היה משהו מאד חכם כמו, "ווואו"
ניקו הנהן, "פעם ראשונה באולימפוס זאת בהחלט חוויה".
התקדמנו בשקט, סאטירים, אלים זוטרים בחנו אותנו, כמה חייכו אלינו בעידוד, כמה הפנו את מבטם.
"אנחנו לא כאלה מקובלים" הערתי וניקו לא אמר דבר ונעצר מול דלתות גבוהות עשויות ארד.
"את ממשיכה מפה לבד"
"לבד?" שאלתי "אני לא אוכל לעמוד מולם כש…"
"אני לא יכול להיכנס" ניקו אמר "אני בן האדס, לא יתנו לי את הרשות להיכנס".
אחרי כל מה שעברתי, להגיע לפה ביחד עם ניקו רק כדי לעמוד מול האלים לבדי נראה לי מטופש לחלוטין. האלים לא יגידו לי איזה חבר אני יכולה להכניס ואיזה לא!.
תפסתי את זרועו ופתחתי את הדלתות, ואז לפני שאספיק להתחרט נכנסתי פנימה אל חדר הכס.
טוב, חדר זה לא בדיוק התיאור הכי טוב כי המקום היה ענקי.
היו שם שניים עשר כסאות מלכות והם עמדו בצורת ח' סביב אח מרכזית. 'בדיוק כמו במחנה' חשבתי. כל המושבים היו תפוסים, כל אל ואלה היו בגובה חמישה מטרים בערך.
"ברוכים הבאים" אמר אחת מהאלות, זיהיתי אותה מהחיזיון שלי. אתנה.
ניקו התכופף והשתחווה אז עשיתי כמוהו, למרות שזה בטח נראה מגוחך לחלוטין.
העפתי מבט בזאוס שלא אמר דבר וחיכה לשמוע מה נגיד, הוא נראה חמור סבר ואני חשבתי על תומאס המסכן.
ואז פניתי אל האיש שישב לצידו, הוא היה לבוש במכנסיים קצרים, חולצת הוואי וסנדלים. היו לו פנים שזופות עם זקן כהה ועיניים בצבע ירוק עמוק.
פוסידון. אבא שלי.
"האמ..!" זאוס כחכח בגרונו וניקו צעד אחורה, "אני מתנצל אבל בן האדס.. יישאר מאחור"
ידעתי שאני מסתכנת, ידעתי שזאוס ועוד חצי מהאלים שישבו פה יכולים לפצפץ אותי, פוסידון והאישה השנייה, אתנה, הביטו זה בזה בזעם.
"אני מתנצלת לורד זאוס" אמרתי בנימה הכי בטוחה שהצלחתי לגייס, "ניקו בן האדס לא זז מפה". כדי להוכיח את טענתי תפסתי בזרועו והבטתי בפוסידון. היה מוזר לחשוב שהוא בעצם אבא שלי.
"האם את מעיזה…" זאוס נראה עצבני אבל האישה שלידו הרגיעה אותו
"בוא ונשמע את הסיפור של הנערה" היא אמרה ואני ידעתי מי זאת, הרה, מלכת האלים.
ניקו נראה לחוץ והביט לעבר כיסא עשוי עצמות שעמד בצד, ישב שם אותו אל מעצבן שלא אהבתי, שניסה לכלוא אותי ואיש לא ידע על תוכניותיו המרושעות. האדס.
"אבא" ניקו מלמל ואז פנה אל זאוס "חדשות רעות יש לנו הלורד זאוס ו…"
"לא אסכים לשמוע את דבריך בן האדס" אמר זאוס ואני הבטתי בו בפליאה, מדוע ניקו שונה ממני? זה היה ממש נורא. ניקו התקפל וחזר אחורה, נעמד לידי.
"אם כך" אמרתי "אני אספר לכם, אם ירשה הלורד" פניתי אל זאוס והוא הנהן.
אז סיפרתי הכל, מההתחלה ועד הסוף. רק את מעשה הבגידה של לוקאס לא הזכרתי, אמרתי שמישהו עזר לאוראנוס, לא אמרתי מי.
"אתם לא יכולים להילחם אחד בשני" אמרתי לבסוף, "אתם נותנים לאוראנוס לשלוט בכם"
"איש…!" קרא זאוס והתרומם ממקומו בזעם "איש לא שולט בנו בת פוסידון! וגם אם אביך נמצא כאן הוא לא יכול למנוע ממני מ…"
"אנא אחי" פוסידון הרגיע את זאוס "חכה עד סוף דבריה לפני שנצביע"
לרגע הבטתי בהם בבלבול אבל הבנתי שזה הסיכוי האחרון שלי, "מישהו שיחק בנו, בכולנו, אוראנוס, ואנחנו חייבים להתכונן למלחמה בו ולא אחד בשני, בבקשה תבינו"
אלה אחרת הביטה בי ואז גלשה מהכיסא שלה ולבשה גודל של בן אדם נורמאלי, היא נראתה כמו נערה: היה לה שיער אדמוני וז'קט בצבע כסוף. ארטמיס, אלת הירח.
"אני מאמינה לסיפור הנערה" אמרה האלה וחייכה אליי "עלינו להתכונן למשהו גדול יותר מסיפור אהבה שסופו היה ברור"
'סופו היה ברור'? למה הכוונה של ארטמיס?
"אני עדיין חושב שצריך להשמיד את כל הצד.. החכם" אמר אל אחר, היה לו ז'קט עור שחור ונעליי אופנוענים ומשקפי שמש שחורים, הוא נראה די.. מפחיד. הוא נראה כמו כמה חבר'ה מהמחנה.
אני הבטתי בארס, אל המלחמה.
כל גופי הצטמרר.
"אנחנו לא נשמיד אף אחד" קרא פוסידון ואתנה בחנה אותי
"אני לא מאמינה שמישהו שיטה בכולנו ככה" היא אמרה ופנתה אל פוסידון, "כמה שקשה לי לומר את זה: אני מסכימה עם הבת שלך פוסידון"
"אם אוראנוס מתעורר אנחנו…" אמר מר ד' ורק אז הבנתי שגם הוא חלק מהמועצה הזאת.
אחרי הכל, מנהל המחנה שלי היה בעצם.. אל. אל הגפן והיין ובכל זאת…
"מר ד'.." אמרתי והוא הסתובב אליי
"מה חשבת אלה צ'ייס, שאין לי קשר לאולימפוס?" הוא פלט נחרת צחוק "הגיבורים של היום!"
"השם הוא אמה פרייס, אדוני" הצלחתי לומר וניקו נראה כמתרשם.
"אני מכריז על סיום המועצה, החצויים יזכו לחזור למחנה שלהם ואנחנו נדון בזה בזמן.. מתאים יותר"
לא האמנתי שזה הסוף, זה נראה לי פשוט מדי. "אז מה נעשה בנוגע לאוראנוס?" שאלתי "אתה לא יכול פשוט להתעלם מהעובדה ש…"
פוסידון הרים את ידו, "זה מספיק אמה"
נאנחתי ותפסתי את ניקו.
"תודה לכם על.. פינוי הזמן" הצלחתי לומר מבלי להיחנק ואז אני וניקו יצאנו מחדר הכס.
"אכפת לך אם אני שנייה..?" ניקו הצביע על הנוף, הוא השתוקק להתבונן מסביבו, הבנתי שזאת כנראה הפעם הראשונה שלו כאן. מעולם הוא לא העז להגיע לאולימפוס.
"בטח" אמרתי, "לך תבלה, נראה לי.."
הוא הסתובב ופנה ללכת ואז חייך אליי, "היי אמה, את לא כל כך נוראה. בתור בת פוסידון והכול…"
אחרי שנייה הוא נעלם בין הצללים ואני יכולה להישבע שהצללים נדבקו אליו, כאילו רצו למשוך את תשומת ליבו.