מלחמת האלים 2 – פרק 17

"את מבינה, אני צריך מישהו חזק. מישהו שאפשר לתת בו אמון. מישהו…. כמוך"
בחנתי את אורנוס, בודקת האם הוא משקר לי. "למה אני?" שאלתי
"כי את אמינה, את חכמה, את חזקה, שלא לדבר על העובדה שכיסחת את ההידרה ששלחתי אלייך…."
"אתה שלחת את המפלצת ההיא?" שאלתי בפליאה
הוא הנהן וחייך, "תתפלאי כמה מפלצות מתגעגעות לעת העתיקה. מפלצות רבות משרתות אותי"
הנהנתי, "אז ניסית להרוג אותי" סיכמתי
הוא הניד בראשו, "מה פתאום. אני בחנתי אותך. רציתי לראות האם את מתאימה"
"בוא נניח שאני "מתאימה", למה לי לעזור לך? אני לא רוצה להרוס את האלים"
"אני יכול לתת לך דברים שהאלים לא רוצים לתת לך" הוא ענה בפשטות, "כוח, הגנה, חיי אלמוות, ואפילו הדבר שאת רוצה בו…" קולו הפך ללחישה
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" אמרתי במהירות
"או, אני חושב שאת דווקא יודעת אמה" הוא אמר, משועשע. "אבל זה טרגי את לא חושבת? אחרי הכל, מי היה מאמין שדווקא את תתאהבי ב…"
"לא!" אמרתי בכעס ובמהירות "אני לא מאוהבת בו! אני בסך הכל בת 14!"
הוא הביט בי ונראה כאילו הוא עצוב בשבילי, כאילו הוא מצטער שאני לא מודה במה שהוא אומר. "תשאלי את עצמך אמה, מה את חושבת עליו?"
"אני…" השפלתי את ראשי, "זה לא משנה בכלל" אמרתי וקמתי ממקומי. "גמרת? אני צריכה לחזור למחנה"
"בטח. אני אניח לך ללכת. אבל לא לפני שאתן לך מתנה".
הבטתי בו, "לא אמרנו כלום על מתנה" הערתי
"אבל אני אמין שזאת מתנה שתרצי בה" הוא אמר ופרש את ידו, פנינה הייתה בידו, היא הייתה כחולה- ירוקה והיה בה משהו מאוד מוכר. "קחי אותה"
"זה לא תכסיס?" שאלתי
"לא, אני מבטיח לך" הוא חייך, "הבטחתי לא לפגוע בך אמה, אין לי שום כוונה לעשות את זה. להפך, במתנה הזאת אני מראה לך שאני מכבד ומצפה לשיתוף פעולה איתך"
לקחתי בזהירות את הפנינה, היא צמחה והפכה לקלשון עם שלוש חודים בקצה. כמו זה שאיבדתי. "איך…?"
"סוד" הוא אמר בחיוך, "תשמרי על המתנה, בסדר?"
הנהנתי בראשי, "שמרתי גם על הראשונה" אמרתי בזהירות
הוא צחק, "והאדס המטומטם הרס אותה. כן, אני יודע"
"טוב אז… תודה. אני מניחה"
"בבקשה" הוא חייך ודמותו התחילה להבליח. "אה, ואמה, תעשי לי טובה: תזהירי את לוקאס, יש כמה אנשים למעלה שלא מהססים לפגוע בו"
הנהנתי בשקט, "תודה"
ואז הפניתי את מבטי, האוויר זמזם, משהו הבליח, ואור חזק סנוור אותי.
כשהסתובבתי, אורנוס כבר לא היה שם.

חזרתי למחנה שהיה שומם באופן מפתיע. אף אחד לא הסתובב בחוץ, אף אחד לא נשמע ביער או בשום מקום אחר למעשה. המחנה כולו היה שקט באופן מעורר חשד.
"איפה כולם?" שאלתי את עצמי והבטתי לכיוון הגבעה, כל האנשים של המחנה עמדו שם.
"אהה" אמרתי לעצמי, "אז לשם כולם ברחו. מעניין למה"
לא התכוונתי ללכת לברר, התכוונתי לפנות לביתן שלי ושל פרסי ולשקוע בשינה. הייתי גמורה. לא היה לי כוח לחפש את לוקאס כדי להשלים איתו. לא היה לי כוח לחפש את רון כדי לנזוף בו. ולא היה לי כוח למצוא את פרסי כדי להסביר לו איפה הייתי.
אבל אז שמעתי את זה, הצרחה המפחידה ביותר ששמעתי בחיי. אור ירוק שתף את הגבעה וכולם הסיטו את מבטיהם. הצלחתי לראות כמה חבר'ה נמלטים בבהלה ואת כירון מעלה מישהו על גבו. הוא דהר במהירות במורד הגבעה. האור הירוק הסתלסל סביב הנער ונראה כאילו הנער מתקשה לנשום. הבטתי בכירון שדהר על פניי בלי לומר לי דבר ונכנס אל הבניין המרכזי.
הבטתי אל הגבעה. אף אחד לא עקב אחרי כירון. מה שלא קרה שם, כולם היו מפוחדים עד אימה. אף אחד לא הסכים לרדת למטה אז הם נשארו על הגבעה. מישהו כבר הספיק להדליק שם מדורה וכולם הצטופפו שם יחד. שמעתי במעומעם קולות של שירה. הם שרו את שירי המחנה.
'קומזיץ' לאור הירח'. חשבתי לעצמי וחייכתי מעט. אבל אז נזכרתי בצרחה מקפיאת הדם והאור הירוק המפחיד. הבטתי לכיוון הבניין המרכזי. כירון יצא משם עכשיו, הוא טופף בחזרה אל הגבעה ואני מיהרתי להסתתר מאחורי שיח.
כירון חלף על פניי והמשיך בדרכו. הייתה לי הרגשה שאם הוא היה רואה אותי הוא היה לוקח אותי איתו אל הגבעה ולא נותן לי להתקרב לבניין המרכזי.
הבטתי בו כשהוא הגיע אל הגבעה. כולם שם.
עכשיו אני אגלה על מה הייתה המהומה.
יצאתי בשקט מהמחבוא שלי וצעדתי לעבר הבניין המרכזי. הוא היה חשוך וזוהר ירקרק עטף אותו. נשכתי את השפה התחתונה שלי בזמן שנעמדתי מול המפתן. נשמתי עמוק ונכנסתי פנימה.
הכל היה כרגיל, הספות, שולחן הפינג-פונג…. הכל.
הדבר היחיד המוזר היה שהכל היה עטוף במין הילה ירוקה. והיה עניין הריח… כמו משהו ישן שהתחבא יותר מדי זמן במרתף. משהו עבש, ישן… עתיק.
צעדתי בסלון, שואלת את עצמי איפה כירון היה מניח את הנער.
מרתף? לא, אין שם תנאי מחייה. כירון לא יהרוג את הנער.
מרפאה? גלגלתי עיניים. ולסכן את כל החבר'ה שנמצאים שם? נו באמת.
אבל זה השאיר אותי עם ברירה אחת- עליית הגג.
לא הגיוני. זה לא הגיוני.
אבל ככל שחשבתי על זה יותר מצאתי את זה הגיוני יותר. הרי אף אחד לא ילך לעליית הגג מרצונו. אלא אם כן הוא אידיוט.
או סקרן יתר על המידה.
הבטתי סביבי ועליתי במדרגות. עברתי על פני המרפאה ועליתי אל עליית הגג. הדלת של עליית הגג היא דלת נפתחת מהרצפה של עליית הגג. כלומר, דלת נפתחת מהתקרה.
פתחתי את המנעול של עליית הגג. עוד פרט חשוד- למה שכירון ינעל את החדר?
פתחתי את הדלת והריח המאובק התגבר. האור הירוק הפך חזק יותר לרגע ואז חזר להיות סתם אור ירקרק.
נכנסתי פנימה. סוגרת אחריי את הדלת.
הבטתי בנער. הוא ישב על כיסא בעל שלושה רגליים שלא נראה יציב במיוחד ונראה כאילו הוא ישן.
היה לו שיער ג'ינג'י ונמשים על קצה האף, הילה ירוקה טהורה נראתה סביבו. הוא נראה כבן גילי. אולי 16. (למקרה שלא ציינתי, יום ההולדת שלי יחול בעוד כשבועיים, אני אהיה בת 15)
כל החדר זרח באור הירוק והריח הפך חזק יותר. היה נראה כאילו כמה מהפריטים שנחו שם התחילו לזוז. זה היה ממש מלחיץ.
אבל לא כמו הרגע שלאחר מכן, כשהנער פקח עיניים והתחיל לדבר.