מלחמת החצויים- פרק 12

"לורן." אמר עידו. וויל, דרייק, האנטר, עידו ואני קפצנו ממקומנו ורצנו החוצה במהירות, הדלת הייתה עדיין נעולה. "שי…" התחלתי למלמל אבל דרייק בעט בדלת והיא נפתחה. התרשמתי, אבל רצתי אל לורן עוד לפני שמצמצתי. היא ישבה על הספה, הבנות הקיפו אותה, היא התנשמה בכבדות ועיניה התרוצצו ממקום למקום. "לורן…" לחשתי. אניס רצה להביא לה מים, דריאנה הלכה למקלחת. "מה קרה?" שאל וויל. לורן הנידה בראשה לשלילה, "אני בסדר, פשוט… חלמתי על מדיאה, היא צרחה עליי שהיא הולכת להרוג אותי ואת כל החברים שלי ואתם עמדתם לידי, פתאום צרחתם ומתתם ו… טוב הבנתם." ענתה בשקט. "אני הולכת לבדוק מה יש לדריאנה." אמרתי והלכתי למקלחת. דריאנה נשענה על הכיור, היא עמדה מול המראה והביטה בהשתקפות שלה. "מה את עושה?" שאלתי. דריאנה לא טרחה להסתכל עליי, "מנסה להיכנס למוח של לורן." ענתה. "את מה?!" שאלתי בקול שקט מרוב פחד. דריאנה נעמדה זקוף, "בחלום שלך, מדיאה גרמה לך לחשוב שכל חברייך מתו, היא ניצלה את החולשה שלך. איך את חושבת שהיא עשתה את זה? אנחנו יכולות להיכנס למוח שלך, למצוא את הפחד הכי גדול שלך או המשאלה הכי גדולה שלך. זה לוקח המון מהכוח אם את לא רגילה לעשות את זה, אבל לורן לא באמת חלמה על מדיאה, היא משקרת ואם אני לא אגלה מה היא באמת חלמה זה רק יכאב לה יותר." אמרה דריאנה ונשמה עמוק. עברו כמה שניות, לא קרה דבר. "זה אמור לעב…" נשימתה של דריאנה נעתקה וקטעה אותי- כל הזמן קוטעים אותי בזמן האחרון. רציתי לצעוק, להגיד משהו, להעיר את דריאנה אבל ידעתי שאסור לי, אז עמדתי בשקט וצפיתי במתרחש. אחרי 3 שניות דריאנה קרסה לרצפה. "אלים, דריאנה!" קראתי ותפסתי אותה רגע לפני שהיא דפקה את ראשה ברצפה. דריאנה נעמדה, היא הייתה מסוחררת קצת אבל די יציבה בשביל ללכת למטבח ולהתיישב.
"על מה היא חלמה?" שאלתי ברגע שדריאנה הניחה את הכוס בכיור, היא התיישבה מולי ונשמה עמוק. "נכון חלמת על החדר השחור שניסית לפגוע בעצמך?" שאלה. "איך את יודעת את זה?" שאלתי מיד בלי לחשוב, קצת עיצבן אותי לדעת שדריאנה יכולה בכל שנייה נתונה להיכנס לי לראש. "אני מכשפה, יש לי כמה טריקים שאת לא מכירה בשרוול." אמרה דריאנה, העפתי מבט לפיג'מה שלה- מכנס קצר אפור וגופיית סבא אדומה- לא היה לה שרוול. "בקיצור, את זוכרת?" היא שאלה. הנהנתי במרץ, איך אני יכולה לשכוח? אחד הסיוטים שלי. "היא חלמה על עצמה עומדת באמצע חדר שחור לגמרי ופתאום היא רואה את קוליין, הוא קורא לה והיא רצה אליו אבל היא לא מצליחה לגעת בו, הוא כל הזמן זז. היא מנסה לשכנע את עצמה שזה לא אמיתי אבל זה קוליין, היא כל כך מתגעגעת אליו…" דריאנה עצמה את עיניה, "ואז ברגע שהיא מצליחה לגעת בו, היא נופלת, צורחת מכאבים. ואז הכול נגמר. היא עומדת באמצע היער, בת 10, קוליין לידה והם רצים ביחד, בורחים ממשהו. היא מרגישה את המפלצת אחריה, את האש שלו צורבת בגבה. ואז קוליין אומר לה לברוח, היא מתנגדת. הוא צועק עליה, מתעקש שתלך אבל היא לא זזה, היא יודעת טוב מאוד מה התוצאות. אז הוא דוחף אותה הכי רחוק ממנו ורץ למפלצת. פעם היא ברחה, היא חשבה שבעוד כמה דקות הוא יחזור אבל הפעם לורן נשארה לעמוד ולהביט בו אז… היא רואה אותו מת מול עיניה." סיפרה לורן. הכעס החליף בקלות את הרחמים, מדיאה המרושעת הזאת- היא גרמה לזה, לחלומות שלי ובטח לחלומות של השאר שפשוט בניגוד אליי שומרים את החלומות שלהם לעצמם. "אנחנו הולכות לספר ללורן שאנחנו יודעות?" שאלתי את דריאנה. "ומה עם השאר? נספר להם את האמת?" המשכתי. "ומה עם…" דריאנה קטעה אותי באנחה. "קודם נספר ללורן, אחר כך נדבר עם החבר'ה." אמרה בקוצר רוח. "אם הסיפורים של אנדי מביתן פוסידון נכונים, את מה זה דומה לקירקה" אמרתי ודריאנה צחקה.