קצת ארוך.

מלחמת החצויים- פרק 13

03/05/2014 733 צפיות תגובה אחת
קצת ארוך.

"כואב לי הראש." רטנה לורן, היא התיישבה לידנו בשולחן כאילו דבר לא קרה. הרגשתי נורא- אם לורן שיקרה לנו על החלום, על מה היא עוד שיקרה לנו? "איך ישנת?" שאלתי אותה. לורן זקפה גבות לשנייה ואז חייכה, "מעולה." ענתה. העפתי מבט אל דריאנה, היא לא אמרה כלום, רק נעצה מבט בצלחת שלה ואכלה. ואז פיצוץ ענק.
הכול היה מלא עשן, שכבתי על הרצפה, הרגשתי בשריטות ובחתכים מהכוסות שהתנפצו. הראש שלי הסתובב, הייתה לי בחילה. הרמתי את ראשי בזהירות, סך הכול- כל מי שבחדר האוכל היה במצב דומה לשלי. ואז הרגשתי כאב נוראי ברגל. העפתי מבט, נפל עליי שולחן והזכוכיות מהכוסות שהיו עליו גרמו לחתכים רבים ברגלי לדמם. לא רציתי לצרוח, יש מישהו או משהו על הספינה, אם אעשה רעש- זה יהיה הסוף שלי. אבל הכאב… הסתכלתי לצדדים, חלק מחבריי איבדו את הכרתם, השאר היו חצי ערים וחצי איבדו את הכרתם. אחרי מאמץ רב ומלא בכאב הצלחתי לדחוף מעליי את השולחן, הרגל שלי עדיין כאבה בצורה מחרידה. נקודות ריצדו מול עיניי, הראש שלי הסתחרר וליבי פעם בחוזקה. זחלתי אל עבר האנטר, שגנח בכאב כל שנייה וחצי. "האנטר…" לחשתי וניערתי אותו. "האנטר." קראתי בקול יותר חזק. עיניו של האנטר נפקחו לאט, הוא הביט בי. "מה לעזאז…", "ששש." קטעתי אותו. הוא שם לב לרגל של ונרתע בבהלה, "אלים אדירים, האנה!" הוא נשף בשקט. "לך תעיר את לורן, דריאנה ועידו." לחשתי לו. האנטר נעמד וכשל לרצפה. הוא נעמד, התכופף וצעד בשקט ללורן. היא התעוררה תוך כמה שניות אבל נאבקה בניסיון לעמוד. גם דריאנה התעוררה במהירות, היה לה חתך מעל הגבה. "מה עם עידו?" שאלתי בין הכאב. לא ירדו לי דמעות, אבל הרגל שלי כאבה כל כך… האנטר עמד לידו וניער אותו חלש. "הוא חטף מכה ממש חזקה בראש," אמרה דריאנה והחוותה בראשה אל וויל ודרייק, "הם עפו לקיר." אמרה. "עזוב אותם." אמרתי להאנטר והוא התרחק מעידו. "מי אתם חושבים גרם לזה?" שאלה לורן. "יכול להיות שמדיאה." אמרתי בשקט, אף אחד לא הגיב. "לא נראה לי שמדיאה מסתובבת עם חצויים בגילנו." אמר האנטר והצביע על החלון. ראו שם 4 חצויים צעירים, לשניים מהם היה סמל אש על החולצה- הפייסטוס, לאחד אחר סמל שמש ותו מוזיקה- אפולו ולאחד אחר גביע- אתנה. "אלים אדירים, האנה!" אמרה דריאנה פתאום. היא הצביעה על הרגל שלי, מעניין שעד עכשיו היא לא שמה לב שאני שוכבת על הרצפה. "האמברוסיה בתיק שלי והוא בתא." נאנחה לורן. דריאנה נשמה עמוק ותפסה בכוס שנותרה שלמה. היא הוציאה מהכיסים שלה שקיות קטנות בצבעים שונים ושמה מעט אבקה בכוס מכל שקית. בסוף היא ניערה ונתנה לי לשתות. "תגמרי את זה." פקדה. שתיתי את הכוס בלגימה אחת. רק אחר כך שמתי לב לטעם המר. "אלים, זה מגעיל." לחשתי. "לא היו לי פה את כל החומרים, מה שיש לך פה יעזור רק לחצי שעה." אמרה דריאנה. "זה בסדר." אמרה לורן. "בואו נלך לראות למי יש עסק איתנו." אמר האנטר.
איך שיצאנו מחדר האוכל תפסו אותנו, קשרו אותנו ולקחו אותנו לחדר שלנו. מסתבר שיש לנו עסק עם חצויים, כ-40 בדיוק. כל אחד לבש חולצה עם הסמל של אביו או אמו, הם לא היו מהמחנה זה בטוח. "חצויים לא נלחמים בחצויים?" הצעתי בהיסוס. הם לא נראו נחמדים במיוחד. "אתם חצויים?" שאל מישהו, בן דיוניסוס. "כן, אני בת האדס." אמרה לורן ומכיוון שלא יכלה להצביע, היא רק החוותה בראשה עליי, "זאת בת פוסידון." אמרה ואז החוותה בראשה על דריאנה, "היא בת קירקה, לא בדיוק חצויה." אמרה. רק אז ראיתי שבני האדס ופוסידון בכלל לא היו שם, היו שם בעיקר בני אתנה או אפולו. "ואני בן אתנה." אמר האנטר, כמה בני אתנה התפעלו. "מה אתם עושים פה?" דרשה בת ארס לדעת, על החולצה שלה היה סמל של טנק גדול, ניחשתי שזה הסמל של ארס. "באנו ממחנה החצויים, אנחנו בדרכינו לעצור את מדיאה." עניתי. בן אפולו התיישב בתסכול על הרצפה, "עוד פריצה שנהרסה." רטן. ילדה, בת אתנה, לא ניסתה לחכות אפילו, היא קפצה אל האנטר ושיחררה אותו. אחר כך האנטר שיחרר אותנו. לורן הלכה אל התיק שלה והוציאה אמברוסיה, היא זרקה אליי ואני מיהרתי לאכול את החתיכה הקטנה. "לא!" קרא בן ארס, "לא ניכשל עוד פעם. בין אם הם חצויים ובין אם לא, הגיע הזמן שמפוצץ ספינה אחת- לפחות אחת!" אמר. חצויים רבים הנהנו, בת אתנה ששיחררה את האנטר קשרה את דריאנה. "תתרחקי ממני." אמרתי לה כשהיא התקרבה אליי. היא סימנה לעוד 2 בני ארס לעזור לה, הם הצליחו לקשור אותי. לורן גם הייתה כבר קשורה, נשאר רק האנטר. "אחי," אמר בן אתנה, "אל תהיה טיפש, זה אחד נגד ארבעים." אמר. האנטר לא היסס, הוא הושיט את ידיו קדימה. בן אתנה חייך בשביעות רצון, התכופף לכיוון ידיו כדי לקשור אבל אז- האנטר הרים את ידו ממש חזק והחצוי קיבל אגרוף לאף. "לעזאזל!" רטן. החצויים התחילו לרוץ אל האנטר אבל אז ברקים ענקיים פילחו את האוויר ועצרו אותם. "אל תזוזו!" קראה אניס, היא, עידו, וויל ודרייק עמדו בכניסה לחדר, הם נראו קצת ירקרקים- כאילו חטפו מחלת ים. עידו ואניס שלטו בברקים טוב, כל חצוי שניסה לזוז חטף ברק 2 סנטימטר מרגלו, זה היה מלחיץ למדי. דרייק שיחרר אותנו בזמן שוויל ניסה לעשות משהו עם הקלשון של טריטון. כשהידיים שלי היו חופשיות, הוא זרק את הקלשון אליי. תפסתי את הקלשון. גל מים שיעיף אותם מפה? לא. לקרוא לליוויתן ענק שייקח אותם? לא נשמע הכי הגיוני. בסוף פשוט שרקתי. "אירינה!" קרא האנטר כשבנות הים צצו מהמים, אבל הפעם לא ורוניקה ואירינה אלא 60 בנות או בני ים גבוהים וצבעוניים. "האנה!" קרא קול גברי, לואיס. "לואיס!" צעקתי בהתרגשות, בן הים התקרב אל הספינה ואני הצלחתי לתת לו חיבוק חלש. "אני מצטערת שאני מפריעה…", "מה פתאום?" נחרה ורוניקה, "את אף פעם לא מפריעה!" אמרה. "חוץ מזה, לא עשינו משהו ממש מיוחד. שיחקנו כולה חפש ת'דג, זה היה גרוע." אמרה אירינה, השיער שלה היה פרוע. "תוכלו להחזיר את החצויים האלה לביתם?" שאלתי והצבעתי על החצויים הצעירים שהיו בהלם. חצוי לא נלחם בחצוי- עאלק. "ברור. איפה הם גרים?" שאלה ורוניקה. "גרינלנד!" קרא וויל מאחורה, היה לו ניצוץ שובב בעיניים. "כן, הם גרים בגרינלנד." אישרתי. הבטתי בחצויים הצעירים צועקים בזמן שבני הים מעמיסים אותם על גבם ולוקחים אותם למקום רחוק מאיתנו. "ביי, חבר'ה!" קראתי אחריהם. "איך נסדר את כל הבלגן עם בני התמותה?" שאלה דריאנה. "מה הבעיה? ניקח קצת כסף, כמה תכשיטים יקרים ונגיד שהיה פה שוד." ענה דרייק. אניס העיפה מבט אל היד שלה, "כן, ראיתי טבעת ממש יפה על מישהי." אמרה בחיוך משועשע.


תגובות (1)

המשך!

05/05/2014 12:00
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך