מלחמת החצויים- פרק 14

"אנחנו צריכים איזה פעם בחודש שינסו להרוג אותנו באמצע אונייה עם מלא אנשים עשירים." אמרה דריאנה, היא ענדה צמיד זהב עדין. "לגמרי!" אישרה אניס, היא נעצה מבטים בטבעת החדשה "שלה". "אני מסכים." אמר וויל והביט בחולצה הלבנה המכופתרת עם כפתורי הזהב וחפתי זהב, "יפה לי?" שאל. "מאוד." חייכה אניס, וויל חייך לה חזרה. "לא סיפרת לי מה קרה." לחשתי לאניס. "פשוט אמרתי להם את האמת ואז…" אניס נשמה עמוק. "ביקשתי מהם שיפסיקו עם כל סיפורי האהבה האלה." סיפרה. חבטתי בה, "אני לא מאמינה שעשית את זה! היו לך שני בנים. יש בנות שאפילו אחד אין להן." אמרתי לה. אניס נאנחה בשקט, "יש להן מזל." לחשה והלכה לעמוד מול המראה. דריאנה הורידה את הצמיד ונתנה לי, "לא יפה לי עדין." אמרה ואז העיפה מבט אל הבגדים שלבשה- עוד משהו בסגנון: "אני מי שאני ואם יש לכם בעיה אז אתם יודעים לאן ללכת". לקחתי את הצמיד. "טוב, תנו לי את כל הדברים." אמרתי. כולם העיפו אליי מבטים תוהים. "אם יראו אותנו, יאשימו אותנו בגניבה. אנחנו נחביא את זה איפשהו בספינה ובעוד שבוע "נמצא את זה"." הסברתי. בלית ברירה כולם הורידו את התכשיטים ונתנו לי. "שימי אותם על קצה החרטום וליד נשים חתיכה של חולצה שחורה, כאילו הגנב נתקע שם." הציע דרייק. וכך עשינו.
"אני כל כך עייפה." רטנה לורן. "כן. להילחם ב-40 חצויים זה אף פעם לא קל." אמר עידו וקרס אל המיטה בחדר של הבנות. "אתה יודע שזה החדר שלנו?" שאלה אניס. עידו הנהן ועשה מקום להאנטר שנשכב לידו. "כפיות." עודד וויל ונכנס ביניהם. לורן התקרבה אל הבנים ולקחה את המפתח מהכיס של עידו ואז הובילה אותנו לחדר שלהם. "אויש, מסריח פה!" אמרה אניס איך שנכנסו, היה ריח כמו של פגר. "אלים אדירים…" מלמלתי לתקרה, מקווה שאל הבושם ישמע אותי. דריאנה הוציאה מהתיק ספריי ריח. "למה את סוחבת את זה?" שאלתי. דריאנה נשפה, "את לא יכולה לדעת מתי תיכנסי לחדר של בנים, נכון? וחוץ מזה, אני יכולה לדחוף לתיק הזה 5 ספרים ענקיים וזה ירגיש כמו בקבוק מים קטן על הגב." סיפרה. היא פיזרה את הריח בכל החדר עד שהוא כמעט נעלם לגמרי, בסוף- אני עדיין לא יודעת איך- הצלחנו להירדם.
"בוקר טוב." מלמל עידו. הוא שכב לידי והחזיק לי את היד. נבהלתי, כמעט נפלתי אחורה אבל עידו תפס אותי. "מצטער. דריאנה ולורן קמו מוקדם והעיפו אותנו משם, הייתי עייף ולא רציתי להעיר אותך." סיפר. "תגיד לי שאני היחידה מהבנות שישנה." מלמלתי בתקווה. עידו הניד בראשו לשלילה, "אניס ישנה על המיטה היחידה פה בחדר." סיפר. "עם מי?" דרשתי לדעת, פחדתי מדי להסתובב ולראות. "אף אחד. דרייק התעורר והלך עם לורן ודריאנה. וויל והאנטר היו עייפים, הצעתי להם לישון לידה אבל הם אמרו שזה בסדר- וויל ישן על הספה והאנטר על שמיכה על הרצפה." סיפר. נשמתי בהקלה ואז התיישבתי בבהלה. הצצתי למטה, האנטר שכב שם והשמיכה הכחולה מקומטת תחת גופו. "האנטר," לחשתי וניערתי אותו חלש, "בוא תישן פה." הוספתי. האנטר הישנוני נעמד, עשה צעד וכשל למיטה. אני ועידו קמנו והלכנו לאכול. דריאנה ולורן כבר אכלו, בזמן ששוטרים תחקרו את כל השאר. "מה קורה פה?" שאלתי והתיישבתי מול לורן. "מסתבר שהתכשיטים האלה יקרים." אמרה דריאנה והצביעה על אישה שמנה לבושה בחלוק סגול שצורחת על שוטר למצוא את השרשרת שלה. "מסתבר שאבני חן זה הדבר האהוב על גברת נוף." אמרה לורן ודריאנה צחקה. "כמה זמן אתן פה?" שאלתי ושתיתי מים. דריאנה ולורן העיפו זו לזו מבטים, "נראה לי שעה וחצי, אולי אפילו שעתיים." אמרה לורן. "הו," דריאנה הצביעה על אישה גבוהה ורזה מלאה ניתוחים עם שמלה ורודה קרועה לגמרי, נעלי עקב עם עקב אחד שבור, שיער פרוע, איפור מרוח ועגיל אחד. "זאת עופרה חזן, לקחנו לה טבעת ועגילים." דריאנה סיפרה. "עופרה!" לורן צהלה ומחאה כפיים בהתרגשות, "אני אומרת שהיא תהיה רגועה בהתחלה ואז היא תתעצבן, תקרא לבעלה ואחרי שהוא ישתפן, היא תתחיל לצעוק." אמרה לורן. "גדי חזן הוא איש פחדן מאוד." סיפרה לורן ולגמה מהמיץ תפוזים שלה. "במיוחד אם זה קשור לאשתו." המשיכה דריאנה. לורן התחילה לצחוק, היא כמעט נחנקה מהמיץ. "גברת חזן," התחיל לומר השוטר אבל גברת חזן הרימה את ידה בחיוך נעים, "קרא לי עופרה." ביקשה. "עופרה," השוטר תיקן את עצמו, "אנחנו עכשיו נלך לחקור ולחפש את האשם. מחרתיים נגיע לפה ונחפש רמזים." אמר השוטר. החיוך על עופרה התערער, קמט קטן הופיע במצח שלה, העיניים שלה התכווצו. "גדי!" קראה בקול רועד. "זה גרוע משחשבתי!" אמרה דריאנה, היא ולורן פרצו בצחוק. "התחברתן, אה?" עידו חייך. השתיים הנהו ואז הצביעו על עופרה וגדי. נראה שגדי והשוטר מלחששים זה עם זה ואז אחרי כמה שניות- זה קרה. "גדי!" עופרה צרחה, "אני לא מאמינה עלייך!" צווחה ואז פנתה לשוטר, "אם עד מחר אני לא מקבלת את התכשיטים שלי, אני תובעת את המשטרה, ואת המדינה, ואת היבשת, ואת כל כדור הארץ ומצדי גם את כל מערכת השמש וכל הגלקסיה!" צרחה. השוטר התרחק ממנה אבל הנהן בהבנה ויחד עם שאר השוטרים יצא לחפש עקבות.. "טוב…" אמרתי לאט, "נראה לי שהגיע הזמן להחליף אונייה." המשכתי. "בואו נלך להעיר את השאר." אמרה דריאנה ונעמדה. "איפה דרייק, בכלל?" שאל עידו פתאום. "הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב והלך לחדר, נראה לי הוא קיבל מחלת ים או משהו." אמרה לורן. התחלנו להתקדם לכיוון החדרים שלנו.