פאנפיק לפרסי ג'קסון (אין שם עדיין )

"אני לא הולכת לעשות את זה מחנה קיץ זה של חנונים " צעקתי על אמא שלי מחדרי .
"זה לא נושא לדיון ,מרדית , את הולכת וזהו " היא השיבה בצעקה .
זה לא שהתכוונו לצעוק אחת על השנייה פשו האחים הקטנים שלי יותר היפרקטיבים ממני אפילו הם לא נחים לרגע , ואין ממש מה לעשות כשיש ארבעה בנים בבית מתחת לגיל עשר .
"אבא בבקשה אני לא יעשה בעיות הקיץ " התחננתי , כמו בכל קיץ התירוץ הזה לא עבד .
אמא שלי הא טיפשה היא יודעת בדיוק עם מי אני מסתובבת . היא יודעת שאני עושה שטויות פשוט יש לה מן אינטואיציה או חוש שישי או משהו . בכל מקרה היא ידעה שאני לא מתכוונת לעמוד בהבטחה .
"הו מר בבקשה תקשיבי לי רק הפעם , המחנה הזה שונה אני בטוחה שיהיה לך טוב שם . עם לא הייתי בטוחה לא הייתי שולחת את האוצר שלי לשם " היא נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה שלי .
לא רציתי להביט בעיניה אבל היא הסיטה את מבטי בכל זאת . עיניה היו אפורות-ירוקות ובלתי נשכחות , לצערי את זה לא ירשתי ממנה .
"אני באמת לא מבינה אותך ה הבעיה במחנה כאן בסיאטל או מחוץ לה ? למה צריך ללכת עד לניו יורק? את יודעת …. " לא רציתי לגמור את המשפט זה היה מביך מידי .
כן זה נכון אני מרדית אנג'לה ג'ונס לא יכולה להסתדר זמן רב בלי המשפחה שלה . או יותר נכון בלי אמא . אז למה , למה היא שולחת אותי לצד השני של המדינה ?
"מר אל תבכי זה קשה גם ככה " אמרה אימי , קולה נשבר .
"אז למה את עושה את זה ?" שאלתי ופנה עליה מבט מאשים .
"זה לא תלוי בי " היא אמרה בפשטות . קיוותי שהיא תשאר , תגיד משהו נוסף אבל היא פשוט התרוממה ממיטתי ויצאה מהחדר בלי להביט לאחור .
ידעתי שהיא בוכה עכשיו , פשוט הרגשתי את זה . אז דיים למה היא לא משאירה אותי בבית וזהו ??
הייתי שבורה התרסקתי על המיטה שלי וקיוותי שיפול עלי מטאור . לא רציתי ללכת למחנה או לעזוב את הבית לקיץ שלם . הייתי מוכנה אפילו לוותר על ה'חברים ' שלי בשביל זה .
"היי מר מה קרה לאמא ?" דיימון נכנס לחדרי .
דיימון הוא אבא שלי למרות שמעולם לא ראיתי אותו בתור אבא , הוא התנהג יותר כמו אך גדול , שנותן עצות וכל זה . לכן מעולם לא חשבתי לקרוא לו אבא .
"דיימון היא בטח סיפרה לך למה היא שולחת אותי למחנה הטיפשי הזה בניו יורק " אמרתי לו ומשכתי באפי .
"לא היא לא סיפרה היא אמרה שזה דחוף ביותר שתגיעי שלך . היא לא פירטה יותר " הוא לא הביט בי ישירות . מחשיד .
"דיימון מה קורה כאן אני לא רוצה לעזוב אתכם " אמרתי , ניגבתי את הדמעות בעזרת השרוולים הארוכים של הסוודר שלי וחיכית להרצעה על חשיבותם של כיבוד הורים .
"מר … תשמעי אני יודע שאת לא רוצה לעזוב אבל היי זה רק קיץ אחד בטח תכירי שם חברים חדשים ותחווי חוויות מדהימות . את יכולה להתנגד , למרות שזה לא יעזור את תלכי בכל מקרה , אבל זה הבחירה שלך עם להנות מהקיץ הזה הוא להפוף אותו לסיוט . מר הבחירה היא כולה שלך" הוא חייך חיוך מעודד . כן האבא \אח גדול שלי באמת חכם .
לא אמרתי דבר . דיימון הביט בי רגעים ארוכים ואז יצא גם הוא מחדרי .
אוקיי , הבחירה כולה בידי . לא רציתי לעזוב את אמא שלי אבל לא יכולתי לצער אותה כך ולהתנגד לה . התיישבתי על המיטה ונתתי למחשבות לנדוד . אולי המחנה החנוני יתגלה כמחנה מגניב למרות הכל . אולי יהיו שם אפילו בנים חמודים . אולי אני פשוט צריכה ללכת על זה וזהו .
הנחתי את ראשי על כרית הנוצות שלי ונרדמתי שהמחשבות האלה מהדהדות בראשי .