פרק ב'

היום הזה ניראה לי מיותר לגמרי. אחרי בוקר נורמלי לחלוטין, הליכה נורמלית לחלוטין לבית ספר נורמלי, אני משערת שיהיה יום נורמלי, שיעורי בית נורמליים, תכניות נורמליות בטלוויזיה, סטטוסים נורמליים בפייסבוק ושינה נורמלית, בקיצור יום משעמם. כשהלכתי לבית ספר, ראיתי בדרך כמה ילדים מהכיתה שלי.. בטח אתם חושבים למה לא אמרתי להם שלום, נכון? טוב אתם לא מבינים. אני לא טובה עם אנשים. איך שאני אפתח את הפה יצאו לי שטויות שאני אתחרט עליהן כל החיים. או לפחות כל השנים בחטיבה ובתיכון.
הילדים מהכיתה שלי דיברו על מסיבה שלא הוזמנתי אליה.

אחרי שיעור מתמטיקה ואנגלית, יצאנו להפסקה, וכשאני אומרת שיצאתי להפסקה זה אומר שהלכתי לספסל שליד הביתן של השרת ואכלתי את הסנדוויץ' שלי. עוד פעם סנדוויץ' עם טונה. כבר כמה פעמים אמרתי לאימא שאני לא אוהבת טונה? יותר מדי . היא לא קולטת. אולי אני אכין לה מכשיר לתזכורות ואכתוב בגדול "אמה לא אוהבת טונה !!!!!!!". בעצם יש כבר אפליקציה כזאת. זרקתי את הסנדוויץ' לפח והתחלתי להתעסק בחתיכת ברזל שמצאתי ליד הספסל. הינה, הכנתי חרב מיניאטורית. עכשיו זה כידון מיניאטורי. אולי כדי שאני יעלם וזהו. אף אחד לא ישים לב.
בדיוק שהתחלתי לחשוב לאן אני יעלם שמעתי רעש מאחורי הביתן. הייתי בטוחה שזה רק ג'ים השרת, אבל משהו משך אותי ללכת לראות.. אולי רק מחשבה נואשת שאני יכולה למצוא מישהו לדבר איתו. הצצתי אל מאחורי המבנה הקטן.

ואז ראיתי אותו. ילד ממש בגילי, כיתה ח' אם אני לא טועה, עומד לצידה של הדלת לביתן. לילד היו משקפיים מרובעים שחורים, מעל עיניים שבהקו בצבע חום בהיר, ושיער בצבע דבש שהיה קצוץ בתספורת צבאית. תווי הפנים שלו היו דומים בצורה מפחידה לשלי, אבל באותה מידה גם ממש שונים. גופו גדול ומגושם, אך לא שמן. הוא לבש חולצת טי-שירט שחורה ומכנסי ג'ינס כחולים.
אף פעם לא ראיתי אותו בבית ספר… הוא חדש ? אולי הוא בכיתה שלי ? רציתי לדבר איתו. רציתי להגיד לו היי. רציתי שנתחיל לדבר וניהיה חברים, ואז אני לא אהיה הילדה המוזרה שאין לה חברים ובהפסקות היא יושבת ליד הביתן של השרת ומשחקת בחרבות וכידונים מיניאטורים. כמה שרציתי, לא היה בי אומץ להגיד לו היי. פשוט ישבתי שם ובהיתי בו.
זה היה הדדי, גם הוא בהה בי. זה היה ממש מוזר. פשוט ישבנו שם, שני ילדים שלא מכירים אחד את השני, ובהינו אחד בשני למשך כמה דקות ארוכות שהרגישו כמו נצח.

לבסוף אזרתי אומץ והוצאתי מילים מהפה. לפחות ניראה לי שאלו היו מילים.. :"אהה.. אהה.. היי" אמרתי. או יותר שאלתי. "היי" הוא אמר. "אני חדש פה. איך קוראים לך?"
"אמה" עניתי. "ולך?"
"טומי. טומי גריפין. אז.. מה את עושה פה?" הוא שאל. "אה.. אה.." נעתי במקומי. פתאום לא הרגשתי בנוח. למה הוא שאל את זה? מה אכפת לו? או שאולי הוא רק רוצה להיות פה איתי..
"סתם.. ישבתי פה. רוצה לשבת?" הצעתי לו מקום פנוי על הספסל. הוא התיישב. "אז מאיפה באת?"
"מברוקלין. האמת לא רחוק מפה. חמש שעות במטוס. אמא שלי מצאה עבודה פה אז עברנו.. אז איך מנהטן ?"
"מהנטן נחמדה.." אמרתי. "מה הספקת כבר לראות?" שאלתי.
"האמת שלא הרבה.. ביקרתי פה בעבר כמה פעמים אבל לא יצא לי לטייל פה. הייתי במקום אחד.. לא משנה. אחר כך אני אספר לך." הוא ענה.
הצלצול התנגן ממערכת הכריזה. 'הצלצול הגואל' ככה אומרים. זו הייתה שיחה מביכה.. "היי, את יכולה להראות לי את הכיתה שלי? השיעור הבא שלי הוא.. מדעים".
"גם שלי.." אמרתי. לא יאמן. אני אצטרך לבלות עם הילד הזה טומי את כל היום ?
"מעולה. את באה?" הוא שאל.
"כן" נאנחתי וקמתי מהספסל.