ציידת-פרק 25; ג'סיקה הארפר.
רצנו לעבר ליזי שישבה שם בזירה, מוקפת בבני אפרודיטה. כנראה קרה משהו ממש נוראה עד כדאי כך שלבני אפרודיטה אכפת. חשבתי מודאגת. או, שסתם נשברה לה הציפורן.
"ליז!" צעקתי לעברה. "הכול בסדר? קרה משהוא? הזעיקו אותנו לכאן" בחנתי אותה מכף רגל ועד ראש, ולא היה שום סימן לחבלה. חבלה זה לא, אבל משהו הרבה יותר גרועה. ליזי לבשה שמלת סטרפלס וורודה קצרה, עם כיווצים בשוליים. היא הייתה מאופרת בדייקנות רבה, במסקרה ובעיפרון מעטים שהבליטו את ענייה התכולות. היא נעלה נעליי עקב נמוכות, תאומות את צבע השמלה. וענדה תכשיטי זהב עדינים. ושערה הזהוב היה אסוף בפקעת בראשה ופרח וורוד היה בשערה. הילה וורדרדה ועדינה הקיפה אותה. ליזי הייתה יפיפה.
"אה!..היי ג'ס, לא קרה כלום, תפסיקי להיות כול-כך פולניה" אמרה ליזי בצחוק מתוח.
"מה?…מה את לובשת?" שאלתי אותה, עדיין בשוק ממה שעיניי רואות.
"אה, לא זה שום דבר, לא קרה לי כלום"
"את…את יפיפייה" אמר ריילי, והזיל ריר על חולצתו.
"סגור ת'פה, ריילי" אמרה קייטי ברוגז, הפליקה לו על העורף.
"תגידי ליזי, חשבת פעם לצאת איתי?" שאל ריילי בקול מפתה וסידר את שערו לאחור.
"איכס, לא!" אמרה ליזי נגעלת מהאפשרות.
"אפשר?" שאלה קייטי, והפליקה שוב פעם על עורפו, "אבל למה את לבושה ככה? עם ביתן אפרודיטה עשו לך מייק אובר, אז יש להם עסק איתנו" אמרה קייטי, וטפחה על אגרופה הקמוץ.
"למה? אני דווקא הייתי משאיר אותה ככה" אמר ריילי והתחמק מעוד כפה של קייטי.
"ה..ההורה שלי הכיר בי, אנ..אני בת אפרודיטה, היא הכירה בי" היא אמרה בלחש.
"אהה" אמרתי בשקט. ראיתי את קייטי, רייליוליזי מחפשים איזה סוג של רמז בפניי, שיסגיר את הרגשתי. אבל עטתי את מסכת הפוקר שלי ולא נתתי לשום רגש להציף את פניי.
"את בסדר עם זה?" שאלה אותי ליזי בזהירות.
"כן בטח! למה שאני לא אהיה? ההפך, אני שמחה בשבילך!אז אפרודיטה, וואו! שיחקת אותה ילדה, את נראית יפיפייה" ידעתי שהתגובה שלי הייתה מוגזמת, וזה מיד הסגיר אותי. אבל לא היה לי אכפת, את האמת כבר לא היה לי אכפת כבר משום דבר, רק ידעתי שאני בודדה. הרגשתי בודדה פיזית ונפשית. קודם אמא שלי, ואז אבא שלי, ואז אנני, ואחר-כך קייטי,וריילי, ועכשיו ליזי. מזה? זה איזה מין בדיחה? למה הגורל שונא אותי כול-כך. הרגשתי כאילו עומד שם איש עם מגבעת סגולה שקוראים לו 'גורל' והתחביב שלו זה למרר לי את החיים. חשבתי לעצמי בעצב. למה אמא שלי לא רוצה להכיר בי? מה עשיתי לה? הבשתי אותה? הכעסתי אותה? היא עד כדאי כך שונאת אותי שהיא החליטה לבדד אותי מחברים, ממשפחה, מה עוד? מהעולם?. הרגשתי איך הדמעות חונקות את גרוני. הכנסתי את כול הרגשות שלי פנימה ולא נתתי להם לצאת החוצה. ישנם אנשים שהיו אומרים שזה לא ביג דיל, שלא צריך לבכות בשביל זה. אבל כנראה הם לא יודעים מזה התחושה שהכול קם ועוזב אותך. הרגשתי נבגדת, אני יודעת שזה לא אשמתם, אבל זה מה שהרגשתי.
"את בטוחה שאת בסדר עם זה?" שאלה אותי שוב ליזי, בזהירות.
"כן אני בטוחה" אמרתי והפעם לא נישמע בקולי אפילו רגש אחד.
ליזי שיחררה את כתפיה ונשמה לרווחה. "טוב, אני רוצה ללכת לארוז את הדברים שלי מהביתן, את באה?" היא שאלה אותי עדיין בוחנת את פניי בזהירות.
"כן, בטח" אמרתי והנדתי בכתפיי באגביות לאות הסכמה שאין לי בעיה עם זה. הלכנו לביתן, היא ארזה את הדברים.
"את יודעת הייתי צריכה לצפות מראש שאת תהיי בת אפרודיטה" אמרתי לה בדרך שליוויתי אותה לביתן עשר. הגענו לביתן, המקום היה כמו בקתת ברביות, עם וילונות תחרה, דלת וורודה ואדניות של פרחי ציפורן בחלונות. ככול שהתקרבנו יותר כך ריח הבושם התחזק וכך גם תחושת הבחילה שלי. חוץ מהרגשה של הקאה הרגשתי רגש אחר, הרגשתי לא רצויה שם, הרגשתי מין גועל מסוים לביתן.
"טוב, הגענו" אמרה ליזי.
"טוב, תעשי את זה זריז, כי אני עוד שנייה מקיאה פה על המקום" אמרתי לה.
"כן, את באמת מתחילה להיות ירקרקה" היא אמרה בהתגרות.
היא נשמה נשימה עמוקה ודפקה על הדלת.
"אל תתאמצי, כרגע אף אחד לו נימצא שם" אמרה קול של נערה. הסתובבנו. עמדה מאחורינו נערה יפיפייה, עם שער שחור חלק, עניים שהיה קשה בוודאות לדעת מה צבעם ועור אינדיאני. היא הייתה יפה, אין ספק שבת אפרודיטה. "היי, שמי פייפר, אני המדריכה של ביתן אפרודיטה"
"היי, שמי ליזי" "נעים להכיר אותך ליזי, אני רואה שקיבלת את ברכת אפרודיטה."
ליזי החמיצה פנים, "כן, כפי שאת רואה"
פייפר צחקה, "אל תדאגי, זה יעבור תוך יום, בואי אני מניחה שאת רוצה להחליף בגדים לפני שהולכים לאכול"
"כן, טוב בסדר" וליזי חייכה חיוך לחוץ.
"זה בסדר" אמרה פייפר עם חיוך מרגיע, אני לא יודעת למה, אבל גם אני נרגעתי.
"ברוך הבא, עכשיו את בבית" הרגיעה אותה ושמה יד על גבה.
"ומה שמך?" היא שאלה אותי.
"ג'סיקה הארפר"
"אז ג'סיקה, יש לך כבר הורה?"
"אמם…לא"
"טוב, אני בטוחה שהוא יכיר בך בקרוב" פייפר נראתה לי נערה נחמדה מאוד יחסית לבת אפרודיטה. "וואו, תמיד חשבתי שבני אפרודיטה הם שטחיים וסנובים, את יודעת…כמובן, בלי להעליב" אמרתי. "אהה…לא זה בסדר, הרבה דברים חושבים עלינו" ומשכה בכתפיה. "טוב, עוד מעט הולכים לאכול, אתן באות?"
"כן, כבר, אני רק שמה את הדברים שלי במקום. ג'ס, כדאי שתלכי לאכול"
"טוב, ניפגש במדורה?" שאלתי. "בטח" נתתי לה חיבוק קליל.
"את תראי, הכול יסתדר בסוף" היא לחשה באוזני.
כול-כך קיוויתי שזה יהיה נכון. אבל עם המזל שלי, שום דבר לא מסתדר בסוף.
תגובות (2)
מצטערת, מצטערת, מצטערת, מצטערת שלא הגבתי!!!!
הסיפור הזה מדהים ומעניין ואת חייבת להמשיך אותו!
אני מתה על ג'סיקה אז בבקשה, תקלי לה *טיפה* על החיים… מסכנה, היא סובלת…
אז אני מחכה להמשך במהירות ואת צריכה להקשיב לי :)
לא!! לא סולחת לך!! מה ניראה לך שאת לא מגיבה??!! חוצפנית….
חח סתםםם מה? ניראה לך שאת חייבת להגיב???
ואני אחשוב על להקל לה……למרות שכיף לי להתעלל בה מוחעחעחע