מישהי-תקועה-שאתם-לא-אמורים-להכיר-חחח_דאא~
אני רוצה להמליץ על סיפור שהוא בעצם מכתב אמתי שכתב חייל אל אהובתו לפני שמת במלחמה. הוא נמצא בסיפורי חיים והוא מזה מרגש ויפה.

נ.ב.
הסיפור שלי, קוראים לו: מכתב מלחמה-סיפור אמתי.

שבת שלום D;

ציידת-פרק 30; ג'סיקה הארפר.

אני רוצה להמליץ על סיפור שהוא בעצם מכתב אמתי שכתב חייל אל אהובתו לפני שמת במלחמה. הוא נמצא בסיפורי חיים והוא מזה מרגש ויפה.

נ.ב.
הסיפור שלי, קוראים לו: מכתב מלחמה-סיפור אמתי.

שבת שלום D;

קלוב נתלתה הפוך בין הענפים בתנועה לא נוחה עם הרגל.
נדהמתי. זה היה כול-כך מהר.
"איה! אני חושבת שנקעתי את הקרסול." היא אמרה והבעת כאב שטפה את פנייה.
"קלוב, את בסדר?!" שאלתי אותה.
"כן! מה את חושבת? הרגע עפתי איזה חמישה מטרים באוויר על ידי מפלצת ונחתי על עץ הפוכה, זה באמת היה הכרחי לשאול?" היא ענתה.
"בסדר, את לא צריכה להיות צינית."
המפלצת התחילה להתקדם לכיוונה.
"טוב, אני אנסה לרדת", אמרה קלוב ופניה הפכו להיות אדומות ועגלי זיעה התחילו להיבצר במצחה.
"אני יכולה לראות אתכם מפה" היא אמרה לי.
"זה לא הגיוני!" אמרה מייגן מזועזעת, "היא לא אמורה להיות פה, היא הייתה פעם אחת משומרות אוצרות קורנוס, לא ראו אותה על פני האדמה איזה מאתיים שנה, היא לא אמורה להיות כאן!" היא אמרה מבוהלת.
"אז תגידי את זה לה!" אמרתי לה נרגזת, "קדימה! תרגיל מספר-7!" אמרתי לה.
שנינו השתתפנו באותם אימונים, כך שידענו מזה אומר.
אני הסחתי את דעתה בזמן שמייגן התגנבה אליה מאחור עם פגיון שלוף. התחלתי לזרוק עליה אבנים על הראש, "קדימה מייגן! מתחילות להיגמר לי האבנים!" זירזתי אותה.
"אז תתגרי בה! אין משהו שאת יותר טובה בו!"
במקרה רגיל אולי הייתי מתעצבנת, אבל לפי מצבינו עכשיו, לא בדיוק היה לי זמן לזה.
"שיהיה, אבל את תהיי חייבת לי בגדול!" אמרתי, "טוב…אז שלום לך," אמרתי למפלצת, מנסה לפתוח בשיחה קלילה, "קוראים לי ג'סיקה, מה שמך?"
וכול מה שקיבלתי זה שאגה מצחינה ומלאת ריר ירקרק.
"טוב, הבנתי, הבנתי, לא רוצה לפתוח בשיחה, אבל אחותי, חשבת פעם לצחצח שניים?"
היא שאגה עוד פעם.
"היי מפלצת'וש!" ניסיתי שוב בגישה אחרת, "בואי לאבל'ה!! אני אתן לך נשיקה,"
עוד שאגה.
"ועוגת חצויים טעימה! ממם…יאמי, יאמי" אמרתי לה בהתלהבות.
נראה שהמילים 'עוגת חצויים' השפיעו עלייה, כי ברגע שאמרתי את זה היא הסתובבה והתחילה להתקדם לעברי.
התחלתי לסגת אחורה.
"קדימה מייגן!", תמרנתי אותה, "היא נראית לי רעבה וזה אומר שבסוף אני אהיה עוגת חצויים, אני לא רוצה למות ככה!!" אמרתי לה בפאניקה.
מייגן התחילה לצבור מהירות לרוץ אל עבר המפלצת עם הפגיון שלוף ומכוון לגבה.
אבל המפלצת שמה לב בתנועה מאחוריה והסתובבה.
היא תפסה במייגן וליפּפה סביבה את אחת הזרועות שלה, המוכנות למחוץ את גופה.
כנראה שאני צריכה לעשות את כול העבודה.
"ג'סיקה?" שאלה מייגן נחנקת תחת זרועה של המפלצת ופאניקה ניכרת בקולה.
שלפתי את שתי חרבותיי והתקדמתי בריצה לעבר המפלצת.
המפלצת בקושי מצמצה והעיפה מידי את חרבותיי עמוק לתוך היער ואותי שני מטר אחורה.
קמתי מסוחררת.
מה אני אעשה עכשיו? שאלתי את עצמי.
אין לי נשק וחברה שלי עומדת להימחץ למוות, הפגיון שלמייגן נימצא בצד השני של המפלצת והחרב של קלוב נימצא בנדון שבחגורתה.
טוב, הדבר היחיד שנשאר זה להרוויח זמן.
"אז מה? אתה חושב שאני לא מספיק טעימה בשבילך שאת לוקחת את מייגן במקומי?" שאלתי אותה כנעלבת.
ראיתי את אחיזתה מתהדקת של מייגן, עגלי זיעה התחילו לבצבץ בראשי.
ניסיתי שוב, "רוצה לעשות מאסטר שף? את תטעמי מי יותר טעימה ואז נראה את מי תואכלי," אמרתי לה.
מייגן התחילה להיות סגולה.
"אז שחררי את מייגן ונראה מי-" המפלצת קטע אותי עם השאגה שלה ועוד ריר ניתז על פניי.
מחיתי את הריר הירוק מפניי בגועל.
"לכול האלים המסריחים, תקשיבי, אני לא צוחקת. את בכלל ביקרת רופא שיניים במאתיים השנים האחרונות? כי יש לי כרטיס ביקור של הרופא שניים שלי, והוא ישמח לעזור לך."
אולי מבחוץ הייתי ככה, אבל בפנים התפללתי לאלים שיתנו לי כלי-נשק.
ואז אמרתי לעצמי שאולי אני אדמיין את עצמי עם החרבות שלי ואז זה יעשה הוקוס פוקוס קטן ובום זה החרבות יהיו בידיים שלי, פרסי סיפר לי שיש לו עט\חרב שחוזר תמיד לכיס שלו.
עצמתי את עייני ודמיינתי את עצמי עם שתי החרבות ביידי.
ואז הרגשתי איזה מין משיכה בבטן והרגשתי משהו בידיי. פקחתי את עיניי וראיתי קשת בידי, קשת כסופה ואלגנטית ורצועת עור הייתה כרוחה במקום שבה אמורה להימצא היד, היא התאימה לי בדיוק לכף ידי, כאילו נוצרה בשבילי.

המשך יבואו-


תגובות (4)

עוד זה כלכך יפה

28/04/2012 11:54

מתי תעלי עוד?!?,יש לך כישרון

28/04/2012 15:18
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך