ציידת-פרק 5; ג'סיקה הארפר.

אני וקייטי עלינו לקומת המשרדים של המורים פנינו למשרד של המנהל גיבס, דפקנו על דלתו של המנהל ושמענו את קולו "יבואו" בקול מתכתי.
שהוא ראה מי בפתח הדלת הוא נאנח ומלמל משהו בסגנון "אוחח…מה אני עשה אתן…כמה פעמים?" טוב אני מודה הייתי שם מספיק פעמים בשביל לדעת שהשם הפרטי של המנהל גיבס, הוא מרייאן, חחח כן אז המורה להיסטוריה שלחה אותי למנהל בגלל ששיקרתי לה שהכנתי שיעורי בית ובדיוק אמא שלו דיברה איתו בטלפון על שלא ישכח לשים את המשחה שלו על השלפוחיות שלו, המנהל פתאום הסמיק כמו סלק הוא אמר לאמא שלו שהוא מאחר לפגישה חשובה וניתק.
הוא התחיל להרצות לי שאסור לשקר ושזה לא יקרה שוב, ובלה, בלה, בלה.
ובטעות, בטעות נפלט לי משהוא כזה:"אבל המנהל אמרתה לי שאסור לשקר, ובטח לא לאמא"
אני לא יודעת מה עבר לי בראש באותו הזמן, אבל המנהל לא קיבל את זה בחיוב (למה שיקבל) הוא נתן לי 6 ריתוקים. וואי זה היה פשוט אתגר אמיתי שלא להתפקע לו מול שפרצוף שלו.
המנהל הוא איש גבוהה ורזה שגילו נא בסביבות 50-65 יש לו שער לבן (טוב השערות האחרונות שנותרו לו) יש לו כבר כמטי זקנה וכמטים מרוב שהוא זועף. 'מר זעפני', כך ריילי קורא לו, אני יודעת תינוקי!. תמיד זקוף עם חליפה מצוחצחת עם דרגות צבא גבוהות, ומסודר שזה מטריף!.
בקיצור, הוא סימן לנו להתיישב, וכמובן הוא התחיל עם אותו נאום ישן (ברצינות זה מתחיל להימאס עליי) "התנהגותכם המגונה עוברת מעל כול ביקורת קייטלין אליגר וג'סיקה הארפר!. זה יצא מכלל שליטה התנהגותכם המזלזלת וחוסר הכבוד שלכם כלפי המדריכה שלכם וכלפי הכללים של הפנימייה-" "אהה…סליחה המנהל תיקון:זה לא פנימייה זה כלא" קטעתי את דבריו.
המנהל נראה כועס מתמיד וזה שיא. קייטי החניקה ציחקוק "סליחה גברת הארפר את רוצה לראות מזה כלא? את רוצה שאשלח אותך לפנימייה לעבריינים צעירים?האא?שגם שם יותר גרועה מכלא!"
לא יכולתי לעצור אותו הוא כבר היה בשוונג.
"וכשאת פונה אליי את פונה אליי אך ורק בתואר 'אדוני הנמהל'! זה מובן?"
"כן" הוא הרים גבה.
"כן אדוני המנהל" תיקנתי את עצמי. "ובשביל לשלוח אותי לפנימייה לעבריינים צעירים אני צריכה בשביל זה תיק פללי המנהל…אהה…אדוני המנהל." אמרתי.
"ועכשיו." הוא הפנה את מבטו ממני והסתכל על קייטי. "אני רוצה שתספרי לי למה שלחו אתכם לפה, בשעה זאת בבוקר."
תרגום: 'איזה נזק עשיתם הפעם כבר כול-כך מהר'.
קייטי סיפרה לו את כול הסיפור כולל עם ליזי שנדפקה בקיר ושאנחנו לא יכולנו שלא להתאפק ולצחוק. "אלוהים, גברת אלרין מגזימה לפעמים אני חייב לומר." "טוב." הוא פסק את גזר דיננו כמו בבית משפט "תכתבו מכתב סליחה לגברת ארלין."
"מזה?!." הפעם היה תורה של קייטי לכעוס. "מזה אנחנו בכיתה א'?!." המנהל מלמל בשקט הערה לעצמו. "מתברר שכן…" וחזר לדבר בקול החזק שלו "טוב לכעורה כול לעוול שגרמתם לה-"
"מזה עוול?" קייטי שאלה, כמו סתומה "פשוט תבקשו סליחה וגמרנו!" הוא בסוף אמר בקוצר רוח "ועכשיו לכו לאכול" "כן המפקד!" הצדנו אני וקייטי בזלזול והמנהל נאנח ואנחנו גיחכנו לנו בדרך החוצה. כשנכנסנו לחדר האוכל ראינו את פוזי עומד בפתח, הסתכלנו זו על זו ונאנחנו בתסכול. צעדנו אל פוזי עמדנו זה מול זה והיו כמה שניות של שקט, אני הייתי הראשונה שדיברה "סליחה על זה שצחקנו פוזי" אמרתי המבט שלה נראה מופתע כי מעולם לא ביקשנו סליחה מימנה, "אני סולחת" היא בחנה אותנו בזהירות שזה לא עוד אחת הבדיחות שלנו. "ושזה לא יקרא שוב מובן?"
"לא מבטיחות" אמרה קייטי, ופוזי הלכה משם מגלגלת עניים.
נכנסנו לחדר האוכל, חדר האוכל היה מלא בילדים מגיל 10 עד גיל 18. הלכנו להביא לעצמנו אוכל, קצת דייסה וירקות ומצאנו את ליזי ואת ריילי…..

* * *
ריילי:
אוף מתי הם יגיעו כבר. חשב ריילי בקוצר רוח. עוד פעם היא הסתבכה בצרות, אני לא מאמין שאנחנו בכלל תאומים! עם עוד פעם אחת מישהו מאיתנו מסתבך, שולחים מכתב לאמא, אני לא רוצה שזה יקרה. לא עוד פעם, פעם שעברה בקושי יצאתי מזה……

המשך יבואו…………