ציידת-פרק 43; ג'סיקה הארפר.

וכאילו על-פי סימן, הציפורים צווחו כאחד, צווחה מחרישת אוזניים. הצווחה הדהדה ברחבי היער. קפאנו במקום.
"זה-לא טוב," אמרה ליזי.
"מה את אומרת?!" אמר ריילי.
"טוב…יש למישהו רעיון?" שאל ג'ייקוב בלחץ.
הסתכלנו על ג'ב. הוא רק הניד בראשו.
"רגע, אני יודעת מזה!" אמרה אנני בבהלה פתאומית, "אלה ציפורים סְטימְפָליוֹת! הם יפשטו את העור שלך בעזרת מקורם."
"וואו, מעודד." אמר ריילי.
תקעתי בו מבט ארסי, "אני לא חושבת שזה הזמן לבדיחות, ראש חץ."
"איך הורגים אותם?" שאל ג'ב והסתכל בחשש על היונים הרצחניות.
"הרקולס השתמש ברעש. הוא הבריח אותם בעזרת צלילים מחרידם שהצליח להפיק, בעזרת כול מיני סוגי מתכת." אמרה אנני.
ובבת-אחת נחשול יונים צלל לעברינו עם מקורים מבהיקים לאור השמש וחדים כתער. הגנו בידינו על פנינו. ואז עלה בידי רעיון. שלפתי את החרבות שלי והתחלתי להכות בהם זה בזה בכול כוחי. וכך גם עשו האחרים. התחלנו להפיק את מרב הצלילים הכי מחרדים שאפשר. ההשפעה הייתה חלשה; חלקם מין היונים פרפרו באוויר אבל אז חזרו לקצב תעופתם הרגילה וחזרו לנקוב בנו את מקורם. ידעתי שזה אבוד. התחלתי פשוט להצליף באוויר בכול צד ולקוות שאני מורידה כמה שיותר יונים. היונים ניקרו בידיים, בפנים, ברגליים, בכול מקום חשוף. גופי היה כואב-אבל לא וויתרתי.
"מערה!!" צעקה אנני לפתע. אנני רצה לכיוון גוש סלע, ונעלמה לתוכו. ראיתי את ראשה מציץ מתוך סדק לא נראה לעין. "קדימה בואו!" היא סימנה לנו לבוא אחריה.
טוב. עזבתי את הקרב האבוד נגד היונים והלכתי בעקבות אנני. נכנסתי ואחרי קייטי, טיילור, ג'ב וליזי. הסתכלתי סביבי-המקום היה חשוך, קר ולח, נטיפים בצבצו מתקרת המערה.
"יופי," נאנחתי בהקלה, "כולם כאן." "
רגע!" אמרה ליזי בפחד, "איפה ריילי?!"
"ריילי?" שאלתי.
"ריילי!" קרא קייטי בשמו.
הוצאתי את ראשי מהסדק ושום דבר; רק יער שומם ויונים נורמאליות המקננות בצמרות העצים, כאילו שלא לפני דקה הן לפשוט לנו את העור.
"ריילי?!" שאלה קייטי בפאניקה.
"אני כאן," אמר קול שקט מאחורי.
"ריילי! אידיוט שכמוך!! לך טו פאקינג הייל$#*@!!!!" צעקה עליו קייטי.
"היי, קייט, תירגעי." הרגיע אותה ריילי. היא הרימה את אגרופה.
ריילי עצם עניים, "קדימה, תעשי את זה." ובום נתנה לו בוקס חזק.
"איה!!! היית אמורה לרחם עליי בגלל שכמעט נהרגתי!" התלונן בכעס.
"לא…עשיתי את זה בגלל *שעבדת* עלינו שנהרגת."
"טוב, לא חשוב. אבל ס'תכלו מה מצאתי," אמר והצביע אל עבר החושך. הסתכלנו עליו בשאלה. הוא גלגל עניים. הוא הלך לעבר טיילור ופתח את תיקה. הוא הוציא נר ניאון וכחך אותו עם קיר המערה. הנר נדלק והפיץ אור גדול ואדום. לאור הנר כול השריטות היו נגלות לעין, במקרה שלנו, כול פיסת עור הייתה מדממת. כולם היו חבולים. הוא האיר לכיוון החושך-וראינו שם מנהרה, מנהרה ארוכה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך