קללת אדמה – פרק 95

Estonian 30/09/2012 721 צפיות אין תגובות

כל כך הרבה תחושות הסתחררו אצלי עד שהן עשו לי כאב ראש רציני. התיישבי על הסיפון, כשברכיי צמודות למצחי, ורציתי לבכות לבד. אבל תומאס התיישב לידי אז לא יכולתי לעשות את זה.
כעסתי על לוקאס, על שעשה לי את הדבר הזה עם אפרודיטה. אבל גם הייתי כל כך עצובה על שאיבדתי אותו שלא יכולתי לתת לכעס להימשך.
היה גם כל העניין המבלבל הזה בנוגע למה שאני מרגישה כלפי תומאס. כמו טמבלית מיהרתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, למרות שלא ידעתי עד כמה זה נכון.
אז כעסתי, ורציתי לבכות ולצרוח. רציתי להחטיף לתומאס על שגנב לי זיכרון, ויותר מכל רציתי לצלול למים ולטבוע. לצערי, זה משהו לא אפשרי בשבילי, בהיותי בת פוסידון.
נאנחתי. כבר עברנו את צרפת מזמן ולאט-לאט התחלנו להתקרב אל המחנה.
לא ידעתי מה אנבת' תגיד כשתגלה שלוקאס מת. היא לא ממש חיבבה אותו. אבל הוא אח שלה אז היא בטח הרגישה משהו כלפיו.
בדיוק אז, רסס של מים התגשם משמאל לסירה. תומאס הביט בי רגע ואז פנה לראות מי נמצא מהעבר האחר.
"כירון?" הוא שאל.
"שלום תומאס." קולו של כירון עלה מהצד האחר. "איך המסע שלכם מתקדם?"
"אנחנו.. כבר בדרך חזרה" הוא נעצר כשהעיף בי מבט זהיר.
הרמתי את עיניי והבטתי גם אני ברסס. כירון עמד שם ליד שדה התותים, ונראה נינוח לגמרי, אבל כירון לא היה יכול לראות אותי. ואילו היה רואה אותי היה מבין שמשהו לא בסדר.
"כבר בדרך חזרה!" כירון חייך. "אנחנו נכין לכם חגיגה ו – "
"היי, תומאס, מי זה?" אלכס הביט עם תומאס מעבר לרסס.
"כירון, אלכס. אלכס, כירון." תומאס ערך היכרות קצרה בין השניים.
"איפה אמה ולוקאס?" כירון שאל אחרי כמה דקות, כשלא היה יכול כנראה לסבול יותר את השאלות של אלכס.
תומאס פנה להביט בי. הבטתי בו והנדתי בראשי בבקשה שלא יגיד עוד כלום לכירון. תומאס הבין.
"הם… עסוקים כרגע. רוצה להשאיר הודעה?" הוא חייך חיוך קטן.
כירון צחק. "ובכן, לא. אני מניח שנראה אתכם בקרוב אם אתם על סירה."
"כן, אנחנו כבר מתקרבים למחנה." אלכס אמר. "בזכות אמה, היא מסיעה את הסירה בכוח הרצון שלה! כמה שזה מגניב!"
כירון חייך ונתן בתומאס מבט אחרון. "נתראה בקרוב"
תומאס חזר להתיישב לצידי, אלכס הביט מהמעקה לכיוון שאליו שטנו. במטרה לראות את המחנה.
אני שקעתי במחשבות על מה שאמר לוקאס.
"תוחלת החיים בממוצע של חצוי היא גיל שמונה עשרה…" חזרתי על דבריו בקול שקט.
"מה אמרת?" תומאס שאל ובחן אותי.
"לא, כלום.." אמרתי והרמתי מבט לעבר הים.
פעם, מבט אחד במים הכחולים, באדוות המים, בגלים או בשמים שהשתקפו בהם, היו מספיקים כדי לעודד אותי. אבל עכשיו זה היה נראה כאילו כלום לא יצליח לעודד אותי שוב.
"תומאס.. אני לא רוצה שתחשוב משהו לא נכון בנוגע למה שאמרתי לך קודם." אמרתי לו בשקט.
"על מה את – ?" תומאס התחיל לשאול כשאלכס קפץ.
"יבשה! יבשה!" אלכס קרא וכמעט נפל מהמעקה אל המים.
"תיזהר שלא ליפול!" תומאס קרא בצחוק וקם על רגליו.
הם התחילו לסדר כמה חפצים. הבטתי בהם עושים את הפעילויות הרגילות אבל אפילו לא קמתי על רגליי כדי לעזור. השקעתי את רוב המאמץ שלי בהגעה מהירה למחנה.
אחרי עוד שעה בערך, היינו על החוף של מצר לונג-איילנד. כמה חניכים קיבלו אותנו בברכה.
"לקח לכם מלא זמן!" דן, מדריך אפולו, בחן את הפצעים של כל אחד מאיתנו, ואז פנה אל תומאס.
"אני יודע, אני יודע. אני צריך לטפל בזה" הוא חייך ונופף ביד השבורה שלו.
"איפה לוקאס?" הוא שאל פתאום.
כשלא אני, לא תומאס ולא אלכס דיברנו, המסר הועבר בצורה הכי פשוטה. מישהו פרץ את הקהל ונדחף כדי להגיע אלינו.
"זה נכון?" היא שאלה, כשנעמדה ממש מולי. עיניה האפורות ננעצו בי.
הבטתי באנבת' והדמעות איימו לפרוץ מעיניי שוב. "כן."
"איך זה – ?" אנבת' התחילה, אבל תומאס היה זה שהשתיק אותה.
"בבקשה, אנבת'. היה לנו מסע ארוך וממש אין לנו כוח לספק הסברים" הוא אמר.
הרמתי אליו מבט והוא חייך אליי.
בדיוק אז, כירון הופיע, קולו היה רך באופן מפתיע. "בואו, תומאס- למרפאה. אלכס- אנבת' תכיר לך את המקום. אמה- תחזרי לביתן ותנוחי."
"אני לא יכול להשאיר את אמה לבד." תומאס אמר, כשהחניכים התחילו להתפזר. "הבטחתי ללוקאס לשמור עליה כל הזמן."
"לא כשזה כולל טיפול בך." כירון אמר בשקט. "עכשיו, אנבת' קחי את אלכס לסיור. תומאס – "
"לא." תומאס התעקש. "אני לא משאיר את אמה לבד."
הרגשתי כל כך טוב כשידעתי שתומאס לא יסכים לוותר, עד שרציתי לחבק אותו ולהודות לו מאה פעם.
הסתפקתי בלחייך אליו חיוך ניצחון כשכירון נאנח והורה לי לגשת עם תומאס למרפאה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך