קמע הזהב של אפרודיטה| 16

“אבא שלך קורא לך" אמר לי ג'ייק למחרת בבוקר, כשיצאתי מחדרי.
“אל תאמר שזה אבא שלי, תקרא לו זאוס.” אמרתי. הרגשתי אי נוחות עם זה שאבי הוא מלך האלים.
“מתביישת להיות הבת של מלך האלים?” שאל ג'ייק ודירבן אותי ללכת.
“קצת, בהתחשב בכך שיש לי נפש ביישנית מאוד, אני אכן מתביישת לקרוא למלך האלים, אבא.” אמרתי ביורמנות וצחקקתי.
“את אכן יכולה להתבייש" עתה גם ג'ייק כובע דמיוני של פרופסור, “אך, הוא אביך, וזו עובדה שחשוב מאוד לציינה. אני חושש, שאין טעם להתבייש מכך.”
“אולי" אמרתי ופניתי אל הקפיטרייה, “אמנם, איני מרגישה בנוח עם לקרוא לו 'אבא' או 'אבא'לה' ודברים כגון זה.” אמרתי ופניתי להתיישב ליד איימי וצ'ארלי שאכלו כבר.
“הכל בסדר איתכם?” שאלה צ'ארלי בחשש.
“אכן כן" עניתי, שוכחת לצאת מהדמות ששיחקתי עתה.
“בטוחה? כי את מדברת קצת כמו המורה שלנו למתמטיקה.” אמרה איימי.
“היא אכן בסדר אם תשאלו אותי, מצבה אינו מוזר או מזעזע באופן כלשהו.” התערב ג'ייק.
“שניכם מורי מתמטיקה עתידיים.” אמרה צ'ארלי בצחקוק.
“לא!” זעקתי.
“אולי" אמר ג'ייק.
“כן!” אמר זאק שהגיע רק עכשיו ולא הבין דבר מהשיחה.
“אז כולכם רוצים ללמד מתמטיקה בעתיד?” שאלה צ'ארלי.
“לא!” צעקנו אני וזאק בו זמנית.
“טוב. לא אז לא.”
“לא אז לא מה?” שאלה ג'סיקה שגם הצטרפה לשולחן הארוך שלנו.
“לא אז לא נלמד מתמטיקה!” אמרתי וחיוך רחב התפרס על פני.
“יופי לכם!” אמרה בקול כמו של מורה של ילדי בנות כיתות א', שאומרת משהו לתלמיד המתקשה, שהצליח לפתור בעיה ממש קלה לכולם חוץ ממנו.
היה מאוד קשה לשמור על רצינות לאחר ששומעים את ג'סיקה אומרת דבר כזה, אז כולנו החלנו לצחוק באופן בלתי נשלט.
“טוב אני צריכה ללכת למלך האלים שבמקרה הוא אימא שלי!” אמרתי תוך כדי צחקוק.
“זאוס הוא אימא שלך?” שאל ג'ייק משחק את המשחק.
“כן! הוא אימא נהדרת!”
“אני די בטוחה שהוא אבא שלך" אמרה צ'ארלי בחיוך.
“לא הוא אימא שלי!” אמרתי בעודי עושה הבעה כמו של ילדה בת חמש שנלקח ממנה הצעצוע האהוב.
“טוב, הלכתי לראות מה המלכה אליזבת' של האלים רוצה, נקווה שזה לא לגרום לי להרוג אותכם.” אמרתי וקמתי מהשולחן.
צעדתי אל חדר האלים, ובו ישב זאוס, ושאר האלים סביב שולחן גדול.
“אבל מה יקרה אם הם ימותו?” שאלה אתנה ודאגה ניכרה בפניה העדינות. אתנה הייתה יפיפייה, לא יפה כמו אפרודיטה סבתי, היה לה יופי שונה, היא נראיתה נחמדה ותמימה בלי שום כוונות רעות, אך עם זאת, היה בה חוזק ועוצמה רמים שלא ניכרו אפילו אצל זאוס.
השתעלתי כדי שיקדישו לי מעט תשומת לב.
“או, סטפני, בואי אל תעמדי שם!” אמר לי אפולו, אפולו נראה כאחד המורים הגברים בבית ספר שנהנינו מהשיעורים איתו. היה לו מבט מתחכם בעיניו, שיער אפרפר מתולתל, לא כמו שיערה הגלי והחום של אחותו ארטמיס. היה לו חיוך טוב לב, וקול רך.
“אהם.” השתעל זאוס, והאלים הבינו את הרמיזה הדקה שמבקשת מהם לעזוב עתה.
כל האלים קמו ללכת, ויצאו אחד אחרי השני מהדלת.
“קראת לי?” שאלתי בהתחצפות.
“כן, קראתי לך" אמר בטון רוגז.
“ומה רצית ממני?” שאלתי בשובבות, עתה בחנתי את כלי הנשק, ואחד מצא חן בעיני במיוחד.
“רציתי לתת לך מתנה.” אמר, בקול מעט פחות רוגז.
“איזה?” שאלתי, ולא הפנתי את מבטי מכלי הנשק ולו לרגע קט.
“פולמסטוס סיפר כי הסכין שלי קיבל אותך.”
“כן" עניתי, עדיין מעיינת בכלי הנשק המרהיב שלפני. זו הייתה חרב, ארוכה ומוזהבת, שדומה מאוד לברק, כמובן, אבי הרי אל הברקים.
“רציתי לתת לך את הסכין האמיתי, את הסכין שנוצר כשהרקולס מת. כשהרקולס, בני, מת, הביאו את גופתו אלי, אמרתי למשרתי לטבול את גופתו במעין מיוחד שפוסידון יצר עבורו, מעין הרקולס. לאחר הטבילה, מהמעין יצא סכין, סכין מרהיבה, היא קראה בשמי.
לקחתי את הסכין, והנימפות נתנו לו שם, סכין זאוס, או סכין הברק.
עם הסכין, גם באה נבואה, נבואה שבה מסופר שכאשר מישהו יתפוס יליד של אל ושל חצוי, ועוד שני חצויים, הוא יקבל את מקומי בעולם, ואני אעלם, אלא אם, יליד של האל והחצוי, יהרוג אותו בסכין הזה, ביום הראשון של האביב, בעוד שנתיים. אבל, לפני כן, צריך לתפוס את הנבל, ולסגור אותו בכלוב חזק ליד שערי הטטרוס, לשנתיים. ולכן ביתי, אני נותן לך את זה;” אמר זאוס, ונתן לי סכין שנראיתה דומה לסכין שקיבלתי לאימונים, אך הקרינה הרבה יותר אנרגיה. “את תצאי לתפוס את הנבל, או שכל מי שאת מכירה, לצערי ימות.”
העברתי יד על גבי הסכין שנולדה ממוות, ונועדה לרצוח, אך נראיתה כל כך יפה.
אני באמת הילדה בנבואה?
אני אצטרך לרצוח מישהו, בעוד שנתיים ספורות?
אם אני נולדתי לרצוח, המוות שלי יהיה יעודי.